קתדרלה

נכתב עליי ועל פליקס בתאריך 1.9.2016
(כשבוע ימים לאחר שהכרנו)

קתדרלה

א

לא בנינו ארמונות בחול
בנית קתדרלה
וגשר צר חיבר אותה
אל המבצר שלי.
רצית לעבוד לבד
אך בלי משים כה התקרבת
וגשר צר חיבר אותך
אל תוך תוכי לבי.
והוא עלול לקרוס
קורא הפחד
והוא עלול להתמוטט
כמו ארמון בחול
אך הנה בא הגל
סוחף, גדול,
קירות הקתדרלה התפרקו
חומות מבצר
התמוססו אל תוך החול
אך הגשרים בינינו
עודם עומדים
״היית צריכה להיות אדריכלית״
אמרת, וגון עיניך היה כגון הים
״לבך דופק חזק״ אמרת
״רק איתך״ השבתי דבר אמת
יציב קיים.
אני רוצה שנחצה את הימים יחדיו
גבוהים וחזקים כקתדרלה עתיקה
ומבצרנו, שיהיה אחד, חזק,
עשוי אבן אהבה לא שחוקה.

ב

לא בנינו ארמונות בחול
בנינו קתדרלה ומבצר
וכאשר כילו אותם המים
אחזת בידי ביד אחת
ובשנייה התחלת כבר
לבנות את המחר

מרכוז

להגיע אל העולם
מוטלים על משטח קר

מישהו מנסה לחבק אותנו אבל זה לוחץ

עד כאב לפעמים

אנחנו נלחצים אל מרכז כלשהו אך רוצים לנוע הצידה

הלחיצה מתגברת, הכאב נעים וחד

אנו מבינים שעלינו לציית

לפעמים רק כדי לרצות אותו, 

אנו מנסים לגדול, להתרומם, לקום 

ללכת,

למצוא את הדרך למעלה.
נופלים, מתרסקים, נמעכים.
מתחילים מחדש.  וחוזר חלילה.

רק כאשר אנחנו משחררים ומרפים

אנחנו מצליחים להבין שהוא רצה בטובתנו

אנו נופלים שוב אל דלי בוץ

בפעם הבאה

אנו מטילים את עצמנו קרוב ככל האפשר

אל הנקודה שהוא ייחל לנו להגיע אליה

מותשים ומלאי כוחות וניסיון

אנחנו, מרצון, מתחילים מחדש

רגליות

מוקדש לאחותי האהובה מיכל.


האור חדר אלי
דרך כל המקומות
בהם הוסרה כל שיפוטיות.
הביקורת היחידה היתה
השמש.
היו גם את הרוחות,
נתתי להן לסעור
הקשבתי לניגונן
שורקות אל החלון בעליית הגג
קוראות לי החוצה.

נזכרתי לפתע בכפות רגלינו הקטנות
בתוך הרגליות של חליפות הפיג׳מה מאמריקה.
הסוליה שלהן היתה דקה מדי
ואנחנו היינו רק ילדות
והרצפה היתה קרה
ורק רצינו שיהיה לנו
חם.

היינו מה שהיינו

היינו מה שהיינו

השתקפות העננים בחלון האוטובוס

אתה נרדם אני כותבת

נסיעות ארוכות לצפון

הפרידו בינינו לעתים

אינני זוכרת את הדרכים

לעתים אף לא

את חפצי חדרך אפילו

שבחושך כשהייתי ערה 

לצידך הישן בכל לילה

שהיתי ביניהם שעות אפילו

שלא עבר זמן רב 

מאז שנרדמת על ידי

בפעם האחרונה כשהיינו

מה שהיינו ולא יותר

מזה יספרו הצללים 

שעדיין שוהים לצידך

בכל לילה מחליפים

את מקומי.

 July 2012 

אורנים

לבנות מחדש

גשרים שנשרפו מזמן 

כמו לחבר שרשראות

ממחטי אורן

נפרם ומתפרק 

נפרם ומתפרק

מרגיז עד כאב
בהתחלה זה שוקע עמוק

אחר כך צף וצוחק 

השראה

אתה מוציא ממני 

מעיינות של השראה

שירים נוזלים לי

בין הידיים

זורמים כנהרות 

הנחל לא אכזב עכשיו

גועש הוא וסוחף

ויש חשש מפני הסכנה

ואז הנשימה 

איטית ועמוקה 

ומביאה איתה בשקט

תובנה פשוטה

שאין זה כלל אתה בעצם

זאת האהבה בכבודה ובעצמה

ובעצם אין זאת גם האהבה

זה אלוהים

שבחסדו הופך אותי

לנתיב של אור

של אהבה

ושל שירה 

ואז ההודיה

והתיקון:

אלוהים,

אתה מוציא ממני 

מעיינות של השראה

שירים נוזלים לי

בין הידיים

זורמים כנהרות 

הנחל לא אכזב 

עכשיו ולעולם

איני חוששת

אתה תמיד איתי

תודה.

נועה אינגבר

ריסים הם וילונות זהב

גשר אפך הצר

ממנו יורד אפך הישר 

מעל זיפי שפמך זקנך

הצומחים בערבוביה 

(שלא לומר בבלאגן)

כילדים רכים רצים בדשא

(כמה אושר אוצרים עשבי פניך)

ושתי גבותיך היפות

(מסגרת לעיני התכול שלך, מעליהן פרושים ריסיך, וילונות זהב)

זורמות הצידה מאותו קמט הדר 

החבוי בגשר אפך הצר

שאין יפה כמותו

בכל העולם בכל

התבל, בכל היקום העצום אין גשר

יפה כגשר אפך הצר

המצמיח בי

כל כך הרבה

שמחה. 

נועה אינגבר 

לפ.

הים געש

אבל בינינו היה

איזה שקט 

רועד כמו סערה

היה הים

והשקט בינינו

געש

מטריושקה

הנה נפתחת, 

עוד שכבה ועוד שכבה ועוד

והיא כבר לא כל כך גדולה, דומה 

לעצמה מאד, אך לא זהה. הנה היא 

אשה 

נערה

ילדה

תינוקת.

הלוואי ויכולתי להגן עליך 

בשכבות שכבות של עץ

שישמרו אותך קטנה  כך

בתוכי, שלווה, את הילדה

שלי, אני יודעת. את פרי

בטני, ודמיוני. אני שומעת

את קולך הדק קורא לי

מבעד לכל שכבות העץ

שמפרידות בינינו

אני רוצה לחבק אותך 

הלוואי ויכולתי.

אני יודעת, תמיד תהיי

שם. הרי ככלות הכל את 

אני

האמא של עצמי. 

ואז השקט
משב רוח
הקיץ הזה
גאה שפל
כבד פחות
משקדם לו
לוהט פחות
ואז

שני שירים מפעם

*

מתוך הוילונות האפורים

יצאה שמועה שלא הצלחתי 

לאטום. ביחד עם האור 

השיקו ציפורי החימר שלי כנפיים

נשארתי לבד בחלל מוכר

האור אבד. גם הנפש

**

רק לא רציתי ששוב נאחר.

אחזת בידי והכרחת אותי להישאר

חיכיתי לך

אנחנו טובים כמו שאנחנו בעינינו אמרת 

אבל אני לא ראיתי דבר.

לא רציתי שנאחר

וביקשתי שנלך מהר

צעדיך היו גדולים והקדימו אותי

אבל לא קידמו את פני.

בסוף נותרתי מחכה.

נשארתי איתי.

אנחנו התקדמנו בלעדיי. 

ללא קינה

ליואל,

פרחים ששמם פרח מזכרוני

פורחים עתה במלוא הדרם

כשהייתי אורחת בחייך ידעתי היטב

איך לקרוא לכל אחד מהם

רק לאהבתנו לא היה אז שם

היא היתה הכל ושומדבר באחת

עכשיו היא איננה אך הפרחים 

לא מספידים אותה

בלי שם או עם הם פורחים ברבבות 

תפארת של גוונים פרוסה לפני

והירח מלטף הכל בשקט

איתך או בלעדיך

ים

״ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם.״ (בראשית א, ו)

לילה לילה

גלים עולים

גלים יורדים 

וחושך על פני תהום

יום יום

גלים עולים 

גלים יורדים

ואור כי רב

ובינות העליות והמורדות

בינות האור והחושך

מותיר קצף דק 

אדוות של תקווה

שיר זן

בריכת דגים תפסה

ירח זקן

צד ענן

מותר לי לאהוב את מי שאני רוצה

אנחנו נמשכים זה לזה לזו
פרפר לפרח שמש לענן
אישה לגבר לגבר לאישה 
מותר הכל לאהוב
בכל הצבעים והמינים
בכל הדתות והשפות
מותר לנו הכל וגם וגם

הכל מותר לנו
כל עוד
לא קטפנו את הפרח
לא תלשנו את כנפי הפרפר
לא דקרנו את השמש בענן

מוזר, לא חשבתי שאפשר
להרוג את החירות לאהוב
את מי שרוצים ואיך שרוצים
לא, לא, אי אפשר
מותר לנו לאהוב
איך שנרצה
ואת מי ואת מה
מותר ומותר ומותר


השיר נכתב לזכרה של שירה בנקי ז"ל שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים באוגוסט 2015

שני שירי אהבה לאישה

תני לי להגיע

תְּנִי לִי לְהַגִּיעַ אֵלַיִךְ

לְאַט

לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹן לִזְחֹל

בֵּין אֲרֻבּוֹת עֵינַיִךְ

לְאֲרֻבּוֹת נַפְשֵׁךְ

לְהִתְלַכְלֵךְ

בְּעַפָרֵךְ אֲשֶׁר נוֹתַר

אַחֲרֵי הַלַּהַט

אַחֲרֵי שֶׁהִתְפַּשַּׁטְתְּ

לְאַט

אַחֲרֵי שֶׁעֵינַיִךְ בָּהוּ

בַּתִּקְרָה שֶׁמעַלינוּ

מְסוֹכֶכֶת

כְּמִפְּנֵי סַכָּנָה

אַחֲרֵי שֶׁגַמעתְּ

אֶת כֹּל הַיּיִסּוּרִים

וְהָאִסּוּרִים שֶׁהִצִּיתוּ

בָּךְ.

כָּךְ,

תְּנִי לִי לְהַגִּיעַ אֵלַיִךְ

לְאַט.

לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹן לְהַאֲזִין

לַנְּשִׁימָה שֶׁבַּדְּמָמָה

אַחֲרֵי הַלַּהַט.

אַחֲרֵי שֶׁכָּבְתָה הַשְּׂרֵפָה.

*
(מֶחֱוָה לִטְ. כְּרָמִי )

שְׁנִי. עִצְמִי אֶת עֵינֵיךָ.

צַמְּרוֹת הָעֵצִים כְּבָר נָשְׁרוּ.

מָה לָךְ בָּהֶן כְּעֵת?

שְׁנִי, המשיכי לַעֲצֹם העיניים

אֲנִי אֵינֶנִּי עוֹזֵב

בְּמִדְרָכוֹת הַיְּשָׁנוֹת – פָּסְקוּ מִלְכֵת.

מָה לִי בָּהֶן כְּעֵת?

שְׁנִי, עֵינַיִךְ הָעֲצוּמוֹת

מַבִּיטוֹת אֵלַי

יָדַיִךְ עוֹטְפוֹת אֶת חָזֵךְ

אָהַבְתִּי לָךְ – כָּל הַכְּבִישִׁים,

הָרְטֻבִּים מִגֶּשֶׁם,

הָסוֹאַנִים, הַיְּשָׁנִים, הָעֲזוּבִים.

וְצִדֵּי כָּל הַדְּרָכִים

וְכָל הָאָדֹם וְהָזָהֹב הַלָּלוּ

שֶׁבְּעָלֵי הַסְּתָיו הַמַּלְהִיטִים

מִדְרָכוֹת שׁוֹמְמוֹת.

וְלֹא. לֹא אֵלֵךְ.

©נועה אינגבר

הרהורים על אחרים - "קרבה" מאת אמיר זמורה

בקרוב יצא הספר "שירי נשימה" מאת אמיר זמורה, פסיכותרפיסט של אהבה.
בשירו המדויק והנוגע מאד של אמיר (להלן), מצאתי את עצמי ועוד רבים שכמותי.
בעצב רב,  אני מגלה כל פעם מחדש, כמה חוסר במגע יש בעולם, כמה חוסר בקרבה.
את החוויה המוכרת והזרה כל-כך הזאת, ניתן ממש לחוש בשיר הזה,
שכמו כולנו, מבקש להתקרב ומהסס, כל-כך רגיל בבדידותו...
מי ייתן ונוכל יותר להתקרב, יותר לגעת זה בזה, ובעצמנו, בגוף ובלב.
תודה אמיר, מקווה שנזכה בקרוב לקרוא עוד מהספר החדש.

קִרְבָה | אֲמִיר זְמוֹרָה

לִפְעָמִים אֲנִי נוֹסֵעַ בָּאוֹטוֹבּוּס 
רַק בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת קָרוֹב לְמִישֶׁהוּ. 
אֲנִי שָׂם אֶת הַיָּד שֶׁלִּי 
לְיַד הַיָּד שֶׁלּוֹ,
נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ,
מַרְגִּישׁ אֶת חֻמָּהּ.

נוֹשֵׁם אֶת הָאֲוִיר שֶׁהוּא נוֹשֵׁף,
מֵרִיחַ אֶת אוֹתוֹ הָרֵיחַ.
מַבִּיט לְאוֹתוֹ מָקוֹם אֵלָיו הוֹלְכוֹת עֵינָיו,
מְנַחֵשׁ אֶת פְּעִימוֹת לִבּוֹ.

אַף פַּעַם לֹא דִּבַּרְתִּי עַל זֶה,
הוּא לוֹחֵשׁ לִי, לְעַצְמוֹ.
אֲנִי מְפַחֵד שֶׁהַסּוֹד יִתְגַּלֶּה
וְאֶשָּׁאֵר חָשׂוּף בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב.

אֲנִי מַבִּיט בּוֹ וְשׁוֹתֵק,
מוּצָף בְּצַעַר בֵּן אַלְפֵי שָׁנִים.
חָשׁ אֶת בְּדִידוּתוֹ,
אַתְּ זוֹ שֶׁלִּי.

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אִם מֻתָּר לִי לְהִתְקָרֵב,
לָשִׂים אֶת יָדִי לְיַד יָדוֹ.
אֶת לִבִּי לְצַד נְשִׁימָתוֹ,
אֶת בְּדִידוּתִי שֶׁלִּי בְּמַבָּטוֹ.

בשם כל הכאבים

"ואז,
אחרי שכתבתי
אחרי שבכיתי
מָתִי."

(רון אדלר ז"ל, "בשם כל הכאבים") 

בְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים
עוֹטֶה הַגּוּף שִׁרְיוֹן שֶׁל שְׁאוֹל
אוּלָם הַנֶּפֶשׁ הָרַכָּה בִּפְנִים
נוֹתֶרֵתְּ בְּעֵינָהּ.

דַּקה, אַךְ עוֹד נוֹשֶׁמֶת
הִיא מתכווצת לְתוֹכָהּ
עַד שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהִנֵּה,
הִיא כִּמְעַט אֵינָהּ.

הָעֶרֶב אֲנִי מוֹשִׁיטָה לָהּ יָד -
יָלְדַתּ פְּרָחִים שֶׁבְּתוכִי,
הִנֵּה אַת כָּאן, מוּגֶנֶת
אַל-פָּחַד יָלְדַתִי

אוֹ בָּעֶצֶם, זֶה בְּסֵדֶר,
פָּחַדִי. בַּמָּקוֹם הַזֶּה
הַכֹּל מֻתָּר לָךְ
גַּם לִצְּחוֹק, גַּם לְפָחֵד

וּבְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים
אָסִיר מִמֵּךְ עַתָּה
שִׁרְיוֹן כְּבַד שֶׁל מָוֶת
שֶׁל אַלְפֵי שָׁנִים...

הִנֵּה אַת חַיָּה,
יֵשׁ לָךְ גּוּף חָלַק, יָפֶה
וּבִשְׂעָרֵךְ הֶעָדִין עֲדַיין
שֶׁזּוֹרִים פְּרָחִים

הִנֵּה הַבּיטִי
שְׁתֵּי יָדַיִיךְ
חַמּוֹת, רַכּוֹת
וְכַמָּה אוֹר

בְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים,
שֶׁתֵּכֶף יַחלפוּ,
נִתַּן לָךְ לְטַפֵּס
אֶל רֹאשׁ הַתּוֹר

הִנֵּה אַת רִאשׁוֹנָה
וְזוֹ זְכוּתֵךְ.
יָלְדַּת פְּרָחִים שֶׁלִּי
שֶׁאַת כֻּלֵּךְ

אָהֲבָה.

ברכת הדגים

ישבת והרהרת בי

מול ברכת הדגים

רוח ערבית הניעה בך

תשוקות לאין

הרהרתי בך אני

במקום אחר

נושמת ניחוחך האבוד

ברוחות צהריים

לשווא פגישתנו,

היתה ואיננה -

כשמש היום הרי

שנינו לבד

ועתה זרעך 

המתוק מתפזר

מתרחק 

מברכת הדגים

מודטת מול הירח 

ביקשתי

מי ייתן וישאר בי

לעד

בצלם

הלכתי אל האלון שלי

לבכות אל אלוהיי

להתנקות מרפש מחשבות רעות

ולבקש תחינתו, רחמיו וחסדיו.

ידעתי, כי רגש הבדידות כזב - 

הרי איני לבד כי מי לי אם לא

הוא לבדו שאין מלבדו

הלכתי אל האלון שלי

טיפסתי,  להגביה עצמי מעט,

עדיין כה קטנה אני לעומת

כל חסדי העולם שבראת

ביופיים כי רב הוא עד מאד

הלכתי אל האלון שלי

דודי קרא לי לצאת מעצמי

להתבונן על הוד טובו

להתבונן על טוב נפשי 

אשר כמהה לטוב 

אשר רודפת צדק

ומבקשת שלום לכל

ממלך כל המלכים 

הלכתי אל האלון שלי

דמעות התחלפו בשלווה 

וידעתי חמדה שלא היתה כמוה

והודיה שמבקשת אני לאמרה

בכל יום ויום ובכל שעה ושעה

״שלא יהיה עלי יומי הרגל״ 

כפי שאמרה אמי לאה

הלכתי אל האלון שלי 

לבכות אל אלוהיי ואז

נמלאתי אושר, הנהו לפני

בהוד ברושיו הניצבים מולי

יפים ואיתנים, ובחורשה פזורה

ובשדות ומטעים וציפורים וצרצרים

ובאין סוף שמיים, לא די להם גוונים

ובעץ אלון אחד רחב ידיים

עמוק ואדיר שורשים

שמחבק אותי לחיקו

כאילו הייתי לו בת 

וידעתי, כמוני גם הוא 

נותן צילו בצלם אלוקים.