""אשה שמתאמנת בלחיות"

פנדה על נייר. דצמבר 2013

*

בגן לא נתנו לנו מכחולים

הצבע הרך ביותר היה פנדה.

אבל , אני נזכרת, היתה גם פלסטלינה

אשר אהבתי.

אך היא היתה רכה מדי,

גמישה מדי,

לא החזיקה מעמד.

משהו תמיד מעך אותה.

אחר כך במשך שנים

ציירתי בעיקר בעפרונות וטושים

ובכל מיני צבעים שמצאתי בבית –

פנדה, גירים, אבנים, סכינים.

לכן כשקיבלתי לראשונה צבעי מים

השתנו חיי .

לא ידעתי איך להשתמש בהם...

הייתי ילדה רכה

רכה מדי בשביל

האספלט הקשה והקר

שהוא העולם.

הייתי ילדה שמתאמנת בלחיות,

הייתי ילדה עם מכחול

וגור כלבים עזוב שאספה מן הרחוב

והרבה כאב שזרם

בצבעי המים.

היום אני לומדת לצייר מחדש.

יש תנועה רכה של נתינה,

תנועה קצרה, לא מאולצת.

לפני חודש, כשציירתי אותי בפנדה

לא ידעתי שבעצם

אני לא

לגמרי לבד.

בית הכרם

אבי הוריש לי את היכולת הקסומה

לנשוף על רמזורים ולהפכם לירוקים. 

אחר כך היה אוחז בכף ידי הקטנה 
ובמהירות זהירה היינו חוצים. 

כשגדלתי והתאמנתי ברזי קסמיו

את האוויר הנשוף בזבזתי פעמים רבות 
לריק. ומעולם לא הולכתי

ילדה משלי במעברי חצייה רועשים.

אבי הוריש לי את האהבה לבית הכנסת 

המסורתי בבית הכרם ואת זכרון 
הריקודים המסוכרים בחג שמחת תורה.

לו ידע אבי כמה נתן במעט שעשה 

ודאי היה נשאר, מלמד עוד קסמים 
ואולי אף מלמדני שפה חדשה. 

אבא, כמה נתרחקת!

ואיך זה לקחת איתך את זכרונותיי,

את ירושלים של פעם, וירושה כה דלה

יקרה.