אבסטרקציה של האדם במונחים כלכליים

אתה שווה לפי כמה שאתה מייצר. 

אדם נמדד ביכולת לייצר הון. 

אפשר לכמת כל תחום ותחום מתוך אמונה 

כי הכימות הוא תהליך הוגן 

ואובייקטיבי, של ניהול ותמחור. 

לכל דבר אפשר

להצמיד מספר.

מאת נועה אינגבר, על-פי קארל מארקס

14.12.2011

אני והגב שלי יוצאים לעשות סיבוב

הָלַכְנוּ עֶשְׂרִים צְעַדִים וְהִתְעַיַּפְתָּ

בְּצַד יָמִין לוֹחֲשִׁים לְךָ הָעֲצַבִּים

רָצִיתָ לְהִתְמַתֵּחַ, אֲפִלּוּ כָּאן, מַמָּשׁ

בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב אֲבָל יָדַעְתָּ

אָסוּר, זֶה מְסֻכָּן, וַדַּאי לֹא בְּסִיבוּב

לֹא אֵל הַצַּד, בֶּטַח לֹא בְּקֶשֶׁת

בְּעָנָן, לְמַעְלָה...

רָצִיתָ לָשֶׁבֶת, הַסַּפְסָל נָמוּךְ כָּל-כָּךְ,

בְּצַד יָמִין רִשְׁרְשָׁה אֵלֶיךָ אִוְשָׁת הַגַּף

הַתַּחְתּוֹן.

רָצִיתָ לָלֶכֶת.

הִתְקַדַּמְנוּ עוֹד עֶשְׂרִים צְעַדִים,

הִתְעַיַּפְתָּ.

הִתְעַיַּפְתִּי אִתְּךָ. הִרְגַּשְׁתִּי לֹא נָעִים –

לֹא רָצִיתִי לְהַכְרִיחַ אוֹתְךָ

בְּשֶׁקֶט בִּקַּשְׁתִּי

"בּוֹא, רַק נַעֲלֶה הַבַּיְתָה"

וְאַתָּה מִלְמַלְתָּ בִּכְאֵב לֹא מִלּוּלִי

"אֲבָל הַמַּדְרֵגוֹת..."

אָז הַיּוֹם שָׁכַבְנוּ כָּל הַיּוֹם בְּמִטָּה

עַד שֶׁהִרְגַּשְׁתָּ אֵת הַיֵּאוּשׁ שֶׁלִּי רוֹטֵט -

היי, כְּבָר אַרְבַּע אַחֲרֵי צָהֳרַיִם.

בְּאוֹתוֹ הַכְּאֵב הֶעָמוּם הַמֻּכָּר לָחַשְׁתָּ לִי

"אִם צָרִיךְ, אָז צָרִיךְ, אָיִּן בְּרֵרָה"

וַאֲנִי אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי מִצְטַעֶרֶת נורא, פָּשׁוּט הִבְטַחְתִּי

לְבַעֲלַת הַבַּיִת שֶׁאָשִׂים בְּתֵבָה שְׂכָר דִּירָה.

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָלֶכֶת בִּלְעָדֶיךָ, הָאָמֵן לִי שֶׁהָיִיתִי,

לוּ הָיִיתִי יְכוֹלָה.

היי, סִיבוּב קָצָר זֶה טוֹב כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכְאַב,

בּוֹא נֵצֵא, נֵלֵךְ לְאַט, מְעַט וַאֲנִי מַבְטִיחָה

נִצְעַד בִּזְהִירוּת, דֶּרֶךְ הַגַּב.

©נועה אינגבר

הִרְהוּרִים עַל אַחֵרִים (2)

שכשוך בין גלי הפואטי שבאבסורדי

הבוקר התפרסמו במוסף ״ספרים״ של הארץ שתי רשימות על ספריו של יוסף אל-דרור, המאגדים בתוכם מבחר מכתביו. שתי הרשומות עוסקות בהומור הישראלי של המיוחד  אל-דרור, מתוך ביקורת אך בעיקר מתוך התפעלות:
א.  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1232845.html
ב.  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1232844.html

א. ברשימה "יש לך פאנץ'", כותב אלון עידן על הספרים "השער " ו"חולדה עם רין רן". הוא מתאר את הקושי שלו להתמודד עם השחיקה והאנטגוניזם שחש בעת קריאת "השער" ולעומת זאת על רגע התולדה של 'האמנות הגדולה של ההתנגדות' שיוצר אל-דרור: "בסופו של דבר, גם "השער" וגם "חולדה עם רין רן הן תגבות נגד, מחאות ספרותוית וטלוויזיוניות מקוריות שממירות חוסר אונים בחיוך מר",  מטיב עידן לדייק בתאור היצירה המצחיקה עד כאב של אל-דרור.

ב. כחובבת מושבעת של "החמישיה" (הקאמרית כמובן) ויותר מכך, כאוהבת שירה, התחברתי עוד יותר לדבריה (המנוסחים יפה כל-כך) של נגה אלבלך ברשימתה "גבורה וקומבינות", העוסקת  בספר המחזות של אל-דרור "לופ, המובן מאליו, שתי טיפות מים".
בראש הרשימה מביאה אלבלך את השורות הבאות :

"אתמול התחתנתי.
היתה חתונה קטנה.
ממש קטנה.
רק אני הגעתי. "

כותבת אלבלך: "שורות אלה, הלקוחות מתוך מופע סטנד-אפ של יוסף אל-דרור בתחילת דרכו(...), טומנות בחובן תמצית מן ההומור האופייני לו: דחיקת המשמעות לקצה, גרירתה עד למקום שבו חל היפוך ונוצר האבסורד ...". ואכן, השורות האלה, שריח האבסורד נוטף מהן, למעשה עושות מהלך ספרותי- פואטי בסיסי המשותף לקומי ולטרגי, המשותף לז'אנר (תיאטרון) האבסורד ולשירה- השורות האלו בעצם עושות הזרה.  אוקיי, ברור שבאבסורד ישנה הזרה, לא הפתעה גדולה. אך מה שמדהים הוא שבעת קראתיהן לראשונה, לא נראו לי שורות אלו רק אבסורדיות או מגוחכות ולמען האמת הן גם לא מאד הצחיקו אותי, ובוודאי שלא חשבתי שהן חלק ממחזה; השורות האלו העלו בי חיוך שהתערבב בין רגע בעצב עמוק להחריד.  הפליאה הגיעה, כשהמשכתי, לאחר שנרגעתי מיופיין, לקרוא את המשך הכתבה - זהו קטע ממופע סטנד אפ?! ואני הייתי בטוחה שלפני מונח שיר.  למעשה חשבתי שאני עומדת לקרוא מאמר על שירתו של  המחזאי  והסופר יוסף אל דרור, וכבר שמחתי- איזה יופי שאדם מצחיק כזה הוא גם משורר!! ובכן, אינני חוזרת בי מההבחנה האחרונה, וכאן אני מגיעה לעניין, לאותו ים עצום שאיני מתיימרת לשחות בעומקו, אך שהקריאה בעיתון הבוקר הביאה אותי לשכשך את רגליי בו, קרוב לחוף - הפואטי שבאבסורדי, ולהיפך.

אם כבר ים, למה שלא נתחיל ב"לשמוע את רחש הגלים" (לצערי לא מצאתי הפנייה למאמרה החשוב הזה  של יעל רנן), או בקיצור - בהזרה; ההזרה היא המהלך האמנותי המהווה, לדעתי, אחת מאבני היסוד של השירה- הרי זה מה שעושה השיר: הוא הופך את  המוכר לזר וכך, דרך הראייתו של המוכר באור שונה, מעניק לו משמעות נוספת, חדשה, או מחזיר אותו למצבו הראשוני,  כלומר, מרוקן אותו במופגן מכל משמעות מוכרת או מקובלת שהיא (ושכנראה לא קיימת בדבר או  במצב מלכתחילה). באמצעות ההזרה, השיר מזכיר לנו, או מחדד בתוכנו, את תחושת אי-המובנות של המובן מאליו (אולי זאת אחת הסיבות שבגינה לא קל לקרוא שירה) ובתקווה, תוך כדי כך, מצליח השיר לעורר בנו מחשבה וגם לרגש אותנו. זה בדיוק מה שעשה לי שירו  (כן, כן) הקצרצר של יוסף אל -דרור שהובא בתחילת הרשימה של אלבלך ובעצם, זוהי גם פעולתו של האבסורד על האדם, במיוחד במתכונתו האמנותית.

הרשימה היפה הזו, חושפת, במתכוון או שלא במתכוון, את ההשקה בין אי המובנות הקיימת לעיתים קרובות בשירה, לבין אי המובנות שבאבסורד - הן כז'אנר תיאטרוני והן כמצב קיומי, שקשה לנו, בני האדם, להתמודד עמו ובוודאי לקבלו  (וכמובן שאין מי שאפיין זאת במדויק יותר מאלבר קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס"). לכן, אולי בלית ברירה,  אנו  לרוב מעדיפים להתמודד עם האבסורד דרך ההומור.
על שיחקתו של אבסורד כותב אל -דרור דרך התכתבות עם גדולי מחזות האבסורד שקדמו לאלו שלו: "אין אבסורד. חוסר המשמעות בוטל... השתמשו בו והשתמשו בו והשתמשו בו; בהתחלה עם סימן שאלה בסוף, אחר כך יותר ברצינות עם שלוש נקודות, אחר כך בצחוק עם סימן קריאה ובסוף עם מצלתיים בקצה ופונפון על האף. הוא נהיה ז'אנר, הז'אנר נשחק -זהו". וצודקת אלבלך באמרה כי " אמירה על ביטול הז'אנר בתוך מחזה שממוקם בלבת הד'אנר היא אבסורדית לעצמה."

הקרבה הגדולה בין האבסורד לשירה קיימת באינספור שירים של משוררים רבים וכמובן במחזות של מחזאים שונים... באופן ספונטני אזכיר כאן (כמובן) את המחזאים סמואל בקט, אז'ן יונסקו ושיקספיר, וכן משוררים כמו  ט.ס. אליוט, ויליאם קארלוס ויליאמס, יונה וולך, דן פגיס, חזי לסקלי ועולה בי פתאום גם שמה של המשוררת הצעירה סיגל בן יאיר, שספרה החדש "לא מעודן" מלא בנגיעות והשקות כאלו שבין הפואטי לאבסורדי -  למשל בשירה הקומי-טרגי "מזכירה" או בשיריה המצוינים "בקניון" ו"בחנות הספרים".  (מומלץ ביותר- פרטים והפניות נוספות נמצאים כאן http://elihirsh.com/?p=2781 ).

היכולת ליצור אבסורד מצחיק עד כאב כמו גם היכולת לכתוב שירה גדולה, קשורה כנראה ביכולת התבוננות עמוק, הרואה את העוול, הכאב והסבל, לצד היופי, להתבוננות שמייצרת רצון וצורך לבקר את הקיים, למחות עליו  ולהתנגד לו, רצון המשולב בחמלה רבה מתוך הכרה באומללותו של האדם אל מול הקיום. ומעל הכל - היוכלת ליצור את האבסורדי שבפואטי, ולהיפך, טמונה ברגישות גדולה מאד של היוצר או היוצרת לפנימי ולחיצוני , בהקשבה לזרמי המערבולת האינסופיים שבמעמקי הים ובה בעת לרחש השקט של האדוות, ובעיקר, ביכולת לשמוע את האחרונים למרות רעש הדחפורים, שאריות הפסולת, ושלטי הפרסומת הראוותניים הממלאים את החוף. יכולת כזו, דורשת אומץ, רגישות, סבלנות, תחכום וגמישות - או כפי שכינתה זאת אלבלך בתיאורה את כתיבתו של אל-דרור "גבורה וקומבינות".

את רשימתה ״גבורה וקומבינות" היא מסכמת כך: ״חשתי פתאום שמבעד למסך המרחיק של האבסורד מבצבצת לה התרפקות נוגעת ללב על התר בות הזאת שלנו, על אף מגרעותיה. הבנתי שרק מי שקרוב כל כך אל הישראליות ואל שפתה יכול לתפוס את העמדה הזאת, של המתבונן מבפנים, ולכתוב מחזה כזה, שבו הקרבה אל הישראליות והריחוק ממנה הם כמו שתי טיפות מים״.

פחם

פחם

גֶּשֶׁם בָּחוּץ.

אֲנַחְנוּ מְסַכְּמִים אֶת הַסְּכוּמִים.

נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר,

מַדְלִיק תַּנּוּר

מִסְתַּכֶּלֶת, אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה בְּסֵדֶר

בַּחֶדֶר הָאֲחוֹרִי מַנִיחָה אֶת הַדְּבָרִים

מִתְפַּשֶּׁטֶת לְאַט

עִרְבּוּבְיָה בְּגָדִים, עוֹרוֹת, כַּנִים -

ולא תּוֹדָה, אֵין צֹרֶךְ בְּחָלוּק.

"נַתְחִיל עוֹד רֶגַע, חַם מַסְפִּיק?"

הַגּוּף הוֹפֵךְ לִכְלִי

הוֹפֵךְ לְחֵפֶץ רַךְ

עַתִּיק

כִּוּוּן הַמְּנוֹרָה אֶל מוּל גּוּפִי

הַמַּבָּטִים מֻפְנִים אֵלַי

מְרֻכָּזִים, מְדּוּדִים, מוֹדְדִים

הַגּוּף הוֹפֵךְ לִכְלִי

זָהָב שֶׁל אוֹר נִשְׁפַּךְ עָלָיו

בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט

רֶטֶט

עֶפְרוֹנוֹת

פֶּחָם.

©נועה אינגבר

הזמנה לאירוע שירה "מניפסט האנשים"

מחר, יום ד' ה-1.6.2011 יתקיים ערב שירה חד פעמי בניצוחו של אורן בן סימון,

במועדון הסודה-בר, רח' מנחם בגין 16 ת"א.

בערב יקריאו משיריהם משוררי הדור, ביניהם גם אנוכי.

פרטים נוספים בעמוד האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/event.php?eid=204684649566643

אשמח מאד לראותכם

כ"ח ניסן תשע"א

 "אבא ואמא הלכו לקולנוע, אילנה יושבת לבד בכורסה ומעיינת בספר אפור..." 
(מאיר ויזלטיר)

ציור ילדים

הַחֶדֶר מַלֵּא מֵתִים

מֵתִים מְמֻסְפָּרִים.

הַיָּרֵחַ מֻנָּח כִּמְשִיחַת מִכְחוֹל

עָכוּר כִּמְרִיחַת צֶבַע

צֶבַע מֵרוּחַ

כְּמוֹ  פָּנְדָה.

צִיּוּר יְלָדִים.

ועוד באווירת הפסח, רגע לפני החזרה מחרות לעבדות...

שירי "סיאנס" התפרסם היום באתר "יקום תרבות" :
http://www.yekum.org/2011/04/%D7%A1%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%A1-%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93-%D7%A9%D7%9C-%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94-%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%91%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8/

בפסח

לֹא יָכֹלְתִּי לְדַבֵּר אִתְּךָ

כִּי כֹּל הַיּוֹם אָחֲזָה אוֹתִי בְּכִיָּה

וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה וְעַל מָה

וְהַדְּמָעוֹת זָלְגוּ מְרֻכָּזוֹת וּבְכַמֻּיּוֹת

שֶׁהָיוּ יְכוֹלוֹת לְהַחֲלִיף בְּקַלּוּת

אֶת מֵי הַמֶּלַח שֶׁשָּׁכַחְתִּי

לְהָכִין לַאֲרוּחַת הַחַג.

זהו אני

זהו אני המפחד מעצמי

המפחד משיניי ומגופי.

אנא אל תביטו בי כך

בואו, עזרו לי לעקור את 

עצמי ממני.

© נועה אינגבר 

כְּתֻבָּה

הַסִּיגָרְיּוֹת מַחֲלִישׁוֹת אוֹתִי,

אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב לְךָ שִׁירִים

אֲפִילּוּ שֶׁאֵינֶנִּי מַכִּירָה אוֹתְךָ

(גַּם עֲנָנִים לְעֵצִים זָרִים).

עָשָׁן רַךְ מיתמר מֵעָלַי

(גַּם עֲנָנִים לָעֵצִים זֵרִים), 

אֲבָל גּוּפִי חַלָּשׁ מִכְּדֵי לִכְתֹּב  --

הַמַּאֲמָץ הַמֻּשְׁקָע בְּשׁוּרוֹת אֵלּוּ מַמָּשׁ 

הוּא מַאֲמָץ של חוֹלֶה סוֹפָנִי

הַכּוֹתֵב צַוָּאָה ליקיריו

וְאִלּוּ אֲנִי 

רָצִיתִי לִכְתֹּב לְךָ

כְּתֻבָּה.


© נועה אינגבר 

טלאי

כֵּיצַד הִתְיָקַרְתָ  לִי בִּזְמַן כֹּה קָצָר
וְאֵיכָה לֹא אֶפְרֹם אֶת תַּכֵּינוּ
נִתְפָּרִים זֶה לְזוֹ, נוֹחִים לְהִתְהַדֵק
לוּלא גּוּפִי הַמָגְלִיד מִלּוּלָאוֹת עָבָר,
לָמוּד מַסְרֵגוֹת כְּאֵב,
נֶעֱמַד בֵּינֵינוּ
פַּעַם הוּא מַחַט דַּקָּה מְפַיֶּסֶת
פַּעַם אֶצְבַּע פּוֹרֶמֶת זְדוֹנִית.


עִרְבּוּב בְּשָׂרינוּ מֵצִּיל אֶת הָאָרִיג
מְהֲלֻמוֹת הָאֵשׁ שֶׁל לְשׁוֹנִי
שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה
מֵטִיחַה בְּךָ קְשָׁרִים


הַחוּטִים מִסְתַּבְּכִים, אֲנִי רוֹעֶדֶת
בּוֹא נֵלֵךְ, נִמְצָא תּוֹפֶרֶת מִקְצוֹעִית
נְתַקֵּן אֶת הַגִ'ינְס
שֶׁלְּךָ, הַקָּרוּעַ וְאֶת
הַזְּקוּקִים לְסִדְקִית.


© נועה אינגבר

מכתבי יום הולדת

מוקדש באהבה לתמר, לכבוד יום הולדתה*.

מְנַסָּה לְתַרְגֵּם אֶת טֶד

לִצְלִילֵי גָּ'אז חוֹרְקִים כִּנְחִירָתוֹ שֶׁל כֶּלֶב זָקֵן

מַמְצִיאָה מִשֶּׁלִי אֶת הלֹא מוּבָן,

מִתְאַהֶבֶת בטֶד כְּמוֹ בְּסֶרֶט.

אָמָּנוּת הַתִּרְגּוּם הַדַּקָּה

מְדַגְדֶּגֶת בְּכַפּוֹת רַגְלַי, רְדוּמוֹת,

כְּמוֹ אַחֲרֵי יְשִׁיבָה מִזְרָחִית אֲרֻכָּה

בְּטֶקֶס חֲתֻנָּה הוֹדִּי.

טֶעַמוֹ הַמָּתוֹק-חֲמַצְמַץ שֶׁל הלִיצִ'י

הִמֵּם אוֹתִי אָז, זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

גַּם טֶד מְהַמֵּם אוֹתִי. בְּכֹל פַּעַם.

גַּם בְּלִי שֶׁאָבִין.

*השיר נכתב לפני כמה שנים, במהלך ניסיוני לתרגם משיריו של טד היוז, מתוך ספרו "BIRTHDAY LETTERS". את הספר העניקה לי במתנה ליום הולדתי חברתי היקרה, תמר גינתי, ששלחה אלי את הספר המצוין הזה לת"א, הישר מלונדון הסגרירית. תודה לך תמרה...

© נועה אינגבר

הִרְהוּרִים עַל אַחֵרִים

הרהורי פתיחה ואורחת ראשונה  


לא, זה לא מה שחשבתם. זוהי לא פינת רכילות ספרותית מקוונת, גם לא קטעי יומן חבויים החושפים את מחשבות הכותבת אודות זולתה. זו אף לא סדרת דיונים פילוסופיים בתיאוריית 'האחר' של לוינס:

 http://www.bialik-publishing.co.il/product_info.php?products_id=751  (אם כי ייתכן שכאלה עוד יבקרו פה ביום מן הימים....).

"הרהורים על אחרים" היא פינה חדשה ברחשירה, בה אארח מעת לעת יצירה אמנותית כלשהי.

היצירות (והיוצרות/ים שלהן) שיתארחו כאן הן יצירות שריגשו אותי עד מאוד, שמצאתי כי הן מיוחדות ונפלאות, ושברצוני לחלוק עם העולם ולאפשר לרבים וטובים ליהנות מהן ולהתרגש כמוני.

לעתים ארשה לעצמי להאיר את היצירה האורחת בכמה מילים אודותיה (אותם הרהורים שעלו בראשי עת נחשפתי אל היצירה ולא נתנו מנוח עד שקיבלו ביטוי בכתב), ולעתים אתן לאורחת לעשות מה שעושה יצירת אמנות טובה בכל אופן – פשוט לדבר בעד עצמה...

האורחת הראשונה ב"הרהורים על אחרים", הנה נעמי בריקמן, אמנית וציירת מופלאה וכן מורה דגולה ומדהימה לרישום וציור. 
אודותיה:  http://www.art-gallery-yona.com/NOMI/NomiB-homepage.html
מציוריה: http://www.art-gallery-yona.com/NOMI/NomiB-katalog-1.html

נעמי היא גם מורתי הראשונה והמיתולוגית לרישום וציור, אשר נטעה בי, עוד בנעוריי, את זרע האהבה האינסופי לאמנות הרישום.
קשה לתאר במילים את אהבתי לאשה מיוחדת במינה זו, או לבטא את רגשי ההערכה וההודיה שלי כלפיה. אני מאחלת לך נעמי עוד שנים רבות וטובות של יצירה פוריה והוראה מכוננת.

והרי תמונה אחת שווה אלף מילים, כך אומרים, אז להלן שני ציורים פרי מכחולה של נעמי (שרק עושים טעם של עוד), ושיר פרי עטי (בכל זאת, יש שאינם יכולים בלי מילים), אשר נכתב עבורה ובהשראתה, במרחק השנים והגעגוע:

נעמי בריקמן, החלון , שמן על נייר, 2006

נעמי בריקמן מתוך התערוכה "ראשים מדברים" גלריה יאיר

לנעמי בריקמן,

רישום                                                                                         

אֲנִי הוֹגָה בָּךְ נָעֳמִי

וְצִיּוּרֵי כֹּל תַּלְמִידַיִךְ מְחַיְּכִים מִן הַקִּירוֹת

חַסְדֵי נְעוּרִים תְּלוּיִים בְּמַּסְקִינְטֶּיִיפּ

יָשָׁן וּמִתְקַלֵּף

אֲנִי הוֹגָה בָּךְ נָעֳמִי

מוֹנָה שָׁלֹשׁ תַּאֲווֹת רָזוֹת:

בֹּקֶר.

אוֹר צְפוֹנִי.

רַק קַו שֶׁמֶשׁ אֶחָד.

©נועה אינגבר

כידון

אַתָּה דּוֹלֶה פִּרְחֵי אֲפַרְסֵקִים בְּחֹד חֲנִית

מוֹתִיר אֶת הַקְּלִיפּוֹת לְשַׁחֲרִית

וּמְבַטֵּל אוֹתָן כִּבְמַטֶּה שֶׁל קֶסֶם

כשעַל שְׂפָתַי אַתָּה מוֹתֵחַ רֶסֶן

אַתָּה דּוֹהֵר בִּי

אַתָּה נִשְׁאַר בִּי

עַד הִדוֹם

יָרֵחַ מְלֻכְסָן בִּשְׁמֵּי הַנֶּשֶׁר

וְאַתָּה צַד אוֹתִי

רוֹעֶה אוֹתִי כְּתַן

שֶׁכְּבָר שָׂבַע

אֶת שְׁאֵרִית הָעֵדֶר

טִפּוֹת פֶּלַחִים נוֹטְפוֹת בָּאוֹר הַמְּאֻחָר

הַלַּיְלָה מְרַקֵּד נִגּוּן אַחֵר

כְּשֵמַצָעֵי וְרָדִים קוֹרְעִים אֶת הַבָּשָׁר

אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי פִּתְאוֹם, וּמִתְעוֹרֵר.

©נועה אינגבר

דיוקנאות בדצמבר

השיר 'ככה אני'

פורסם באתר "דיוקנאות בדצמבר", העוסק בשירי דיוקן:

http://decemberp.blogspot.com/2010/12/2010_26.html

אם תרצו אין זו אגדה

בֵּין בֵּית הֶרְצְל לְבֵיתִי

עַל גַּג שֶׁל אומָנֵי בַּרְזֶל

תְּרֵיסַר יוֹנִים יוֹשְׁבוֹת עַל מוֹט

מְכֻנַסוֹת מֵהַקֹּר

מְצֻנַפוֹת בְּעַצְמָן

חוּמוֹת עַד לְהַכְאִיב

בֵּין הֶרְצְל לְבֵינִי

עַל גַּג בֵּטוֹן

צִינּוֹר בַּרְזֶל

כְּנָפַייִם וּזְנָבוֹת

הוֹפְכִים לְכַדּוּרי נוֹצוֹת

שְׁמֵנִים וּבוֹדְדִים

הֶרְצְל מַשְׁקִיף לִי עַל הַמִּרְפֶּסֶת

נֶעֱמַד לִי בְּקַו הָאוֹפֶק כְּמוֹ טָעוּת

אֲבָל תְּרֵיסַר יוֹנִים חוּמוֹת

הוּא מַחֲזִיק בְּרָקִיעַ ,

וְהֵן כֹּה מְכֻנַפוֹת בְּתוֹךְ תּוֹכָן

שֶׁאֲנִי מַסְכִּימָה לִסְלוֹחַ לוֹ.

© נועה אינגבר

גזירות נייר

הַשִּׁירִים בָּרַדְיוֹ מַזְכִּירִים לִי

יַמִּים כַּאֲנָשִׁים בָּאִים

חוֹלְפִים.

עָלִיתָ הַיּוֹם בְּאֲרוּחַת צָהֳרַיִם

קָרְאוּ לְךָ לֵב זָהָב.

עָשִׂיתִי מִלִּבִּי גזירות נְיָר

קִשּׁוּטִים לְסֻכָּתֵנוּ שֶׁעָזַבְתָּ.

הַלַּיְלָה

אוֹרוֹת הַבִּנְיָנִים מַצְלִיפִים בַּנֶּפֶשׁ

זוֹהֲרִים לְהַכְאִיב

בּדִירוֹת

שֶׁעוֹד יֵשׁ בָּהֶן אוֹר.


 ©נועה אינגבר

הפוגה

רישום אקוורל, 2002