אודות רחשירה


'רחשירה' הוא יומן רשת העוסק בעיקר באמנות השירה. היצירות ברובן הן מפרי עטי או עפרוני, אך לא רק.
בנוסף לשירים תוכלו למצוא כאן רישומים, ציורים תמונות וקישורים, ומעט הרהורים על אחרים.
אני מקווה שתהנו מהשיטוט במרחב הטקסטואלי-ויזואלי שלפניכם,
ואשמח לתגובות, הערות, הארות ושיתוף ברעיונות חדשים וביצירות רעננות.
תודה וקריאה נעימה, נעה אינגבר.




יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

אַבְנֵי הַבְּרִיחָה


קינַנתְי בִסְבָךְ תלתליךָ
נוף ההרים והואדי צרב
זה הבית. שָׁם היוּ טֵרַסוֹת
שָׁם עמד מִסגד.

חלון העץ הקטן של חדרי
אבני הַבְּרִיחָה הרִאשונה
מבית אמי שהפכוּ לי 
בית ראשון, בית שני.

דמעות נשרוּ על כפות ידךָ
טיפות עגוּלוֹת משתנוֹת 
שאספתָ כמו גשם
לִבְּאֵר לִבְּךָ



© נעה אינגבר


יום שבת, 22 בספטמבר 2012

שבת ראשונה של תשרי


נוֹצָה רַכָּה נָחֲתָה עַל הָעַמּוּד הַפָּתוּחַ – 
"תַּעֲנוּגוֹת וְשַׁעֲשׁוּעִים" בְּסֵפֶר שׁירַתָּ רָחֵל.
אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁחֲשׁוּבָה בֶּאֱמֶת רַק הָרוּחַ
וּתְשׂוּמֶת הַלֵּב לעָלִים הַיְּרֻקִּים וּלְרֹךְ הַנּוֹצָה וְהָצֵל
שֶׁהִטִּילָה לְרֶגַע יָדִי עַל הַסֵפֶר, טִשְׁטְשָׁה
אוֹתִיּוֹת לִכְתָמִים. אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁתָּפֵל
כָּל הַיֶּתֶר, וְשֶׁעָלֵי לְהַקְשִׁיב לְמִלִּים, לְהַרְחִיק
אֶת הַצְּלָלִים, לְהַשְׁקוֹת וּלַטָעַת תִּקְוָה בְּאֲדְמָת 
הַסְּתָו שֶׁל חַיַּי, שֶׁסְּדָקִים דַּקִּים עוֹד נוֹתְרוּ בָּהּ
מִן הַקַּיִץ שֶׁעָבַר.

נוֹצָה רַכָּה נָחֲתָה עַל הָעַמּוּד הַפָּתוּחַ 
בְּסֵפֶר שׁירַתָּ רָחֵל.  אֲנִי יָדַעְתִּי
שִׁיר חָדָשׁ תָּבִיא לִי הָרוּחַ
וְיָגוֹן הֶעָבָר –
קָמֵל.



השיר מתפרסם כאן בברכת שנה טובה:
מי ייתן ששנת תשע"ג תהיה שנת תיקון,
שנה בה נהיה אנשים טובים יותר,
אזרחים הגונים ואנושיים יותר,
שתהיה זו שנה של בריאות, הגשמה, שמחה אהבה ושלווה.

יום שני, 9 ביולי 2012

והרחוק קרב

ארבע לפנות בוקר, לא נרדמת.
לוקחת לידי מחברת, עיפרון רישום,
מחק (אם אתבלבל). ואין שינה.
לכן לוקחת לידי גם ספר - שירת רחל.

ובין הכר לכסת, ובין עמוד לדף
נגלה אלי רישום ישן שלי 
(שכבר שכחתי)
ושיר ישן שלה
(שלא אשכח).





לִרְאוֹת שֵׁנִית שׁוּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ מִכְּבָר,
הַדְּיוֹ דֵהָה כִּמְעַט,
וּמַשֶּׁהוּ הִצְהִיב הַנְּיָר הַמְקֻמָּט,
וְרֵיחַ שֶׁל עָבָר.

הוֹי מַגָּעָהּ הַקַּל, הוֹי שִׁלְטוֹנָהּ הָרַב
שֶׁל יַד הַזִּכְרוֹנוֹת!
הִנֵּה נִתַּן הָאוֹת, וְאַךְ נִתַּן הָאוֹת –
וְהָרָחוֹק קָרָב.
                                                      
 (רחל)
                           

יום שבת, 7 ביולי 2012

שירי ממש


(מוקדש למשוררות ולמשוררים המונחים ליד מיטתי)



הַדֶּלֶת אֲדֻמָּה מֵחֲמַת כִּסּוּפִים וְהַלָּשׁוֹן
אִטִּית מַמָּשׁ עֵת שיטוטי בְּרַחֲבֵי הָעִיר
וּבֶהָלוֹת רַבּוֹת אוֹרְבוֹת לִי בּדְמָמָה
מִתּוֹךְ תִּקְרַת הָאֲדָמָה.

אַחֲרֵי זֶה, יִהְיֶה רֶגַע. יָבוֹאוּ
דְּבָרִים אֲחֵרִים. אֵין דָּבָר, יֶשְׁנָהּ רַק
הִתְרַחֲשׁוּת, וְאָהַבתּ תַּפּוּחַ הַזָּהָב
אֲשֶׁר אִבַּדְנוּ בְּתוֹךְ הַשְּׁמוּעוֹת.

בַּחֲלוֹמִי הָיְתָה לָנוּ כִּמְעַט שִׂיחָה
כְּשֶׁחִיַּכְתָּ נִזְכַּרְתִּי בסורג הַשָּׂפָה -
לֹא יָדַעְתָּ אז שֶׁכָּל שִׂמְחָה פּוֹצַעַת מִישֶׁהוּ
וְכָךְ הִתְעוֹרַרְתִּי לְבַדִּי בְּאֶמְצַע הַבָּשָׂר.

הַדֶּלֶת אֲדֻמָה. יָצָאתִי אוֹתָהּ אל עִיר הַיָּרֵחַ.
לֵילוֹת בְּלִי גַּג תָּעוּ מעלי כְּעֵדַת עֲטַלֵּפִים סבוכה
עִם הַלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי צִפּוֹר כְּלוּאָה, עַל אַף הַכּוֹכָבִים
שֶׁבַּחוּץ. וְלֹא מָצָאתִי מָקוֹם אוֹ מוֹצָא אֶל הַיָּם.

אַחֲרֵי זֶה, בּעֶרֶב רָגִיל, הָיִיתִי אִשָּׁה
שֶׁמִּתְאַמֶּנֶת בְּלִחְיוֹת וְזָכַרְתִּי כֵּיצַד
מַעֲשִׂים בּוֹדְדִים הָפְכוּ בַּחֲנוּת הַטַּבָּק
מטבעוֹת עָשָׁן לְשִׁירֵי מַמָּשׁ.


© נעה אינגבר

יום חמישי, 24 במאי 2012

הרהורים על אחרים - "זה מכבר"

על הקשר החשוב בין מילים ולחן, ובינם לבין "השחקן השלישי" - העיבוד.

ביצוע יפיפיה של השיר ע"י רונה קינן ודיון חשוב ומרתק, עם דורי מנור, על שירה של לאה גולדברג:

http://www.youtube.com/watch?v=FZXG8CsofK4

יום שני, 14 במאי 2012

A-Z - במסגרת הפינה "הרהורים על אחרים", וד"ש מהרייכסטאג

A-Z 
ממליצה מאד להיכנס לקישור דלעיל;
בלוג ספרותי מעניין בו נתקלתי, והפעם אין צורך להרחיב במילים - פשוט תקראו.
ואגב ספרות, היסטוריה, נאצים ואירופה -
שיהיה לכם המשך שבוע טוב קוראים יקרים,
קפצתי לברלין...



יום רביעי, 25 באפריל 2012

מדוע לא באת אתה

"לו באת כמו שאת כעת עתה, הייתי מקבל אותך כל כך פשוט
 כמו שאת, כמו שבאת, ואת אותי אחרת הן לא באת."   (יונתן רטוש)

"מדוע לא באת אתה"  (ירמי קפלן)


           *
על הסף הזה של הבכי
כל דבר בי יכול בשנייה להינפץ.
על הסף הזה נסתלקה 
דעתי השקולה מן הלב

לו ראיתיך כעת והיית אחד
ברחוב הנסגר אל פניך בשקט
אל עבר פחים וגדרות ברזל
בנועם הייתי הולכת.

אך אילו היית הרבה לפני
(נניח היית בשניים)
מדרכה שעליה פסעתי מולך
נשמטת הייתה בין רגליים

וכל מבוכת המשכיותך הכואבת
הכורכת אותי בשיגיון העבר
ברצונות של נחת רוח וחסד
של דמיון שמעולם לא היה ונגמר  

כל מבוכת היותנו ביחד
וסופנו שכל שממנו נותר
הוא דלת לעצב, הוא סף בכיי
הוא עבר מדומיין מיותר -

על הסף הזה של בכיי אני 
כל הליל והיום עומדת
ותוהה אן אפנה ממך ולבי
מלוהט כחמה יוקדת.

ויודעת אני כי לו באת אתה,
לו לחיקי מרצונך שבת
הייתה דעתי חוזרה ליושנה
ולבי אט נרגע עת באת.

לו באת אתה לא הסף יאחזני,
לא ספק וטעות על שלא היה
על שלא יהיה. על שאין.
מדוע לא באת אתה.


יום שבת, 24 במרץ 2012

זיכרונות פנימיים

לא חַשָבָנוּ עַל אַחְדוּת הַגוּף וְהַנֶפֶש
הֵניעוּ אוֹתנוּ זִיכְרוֹנוֹת פְּנימיים.
לא נַתָנו דַעָתנוּ לַחוֹל וְלַרֶפֶש
שְעוֹררוּ תְהִיוֹת עַל שְבירוּת הַחַיים.

אֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר
בּוֹא נִתְבּוֹסֵס בַּזֵעָה
וְאֶת כֹּל הַדְּבָרִים
נַשְׁאִיר לְאַחַר כָּךְ

אֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר
הָיוּ לִי כָּמוֹךָ מֵאָה
אַךְ לְפֶתַע הָיִיתָ 
כָּל כָּךְ יְחִידִי.

דְּבָרִים עֲדִינִים וְחוֹמְקִים מִן הָעַיִן
הָיוּ גַּסִּים פְּגוּמִים בַּעֲלֵי צֶבַע בֹּץ
אַךְ אֲנִי אָהַבְתִּי אוֹתָם עֲדַיִן וְיָדַעְתִּי
הַלָּלוּ יַהַפְכוּ בְּתוֹכֵנוּ לְנִגּוּד שֶׁל עַצְמָם.


© נעה אינגבר

הקראת השיר בקליפ שערך רן עזר לרשת אמיגוסטייט:

בְּשִׁבְחֵי הַצִּפֳּרִים



עֲבוּר בִּרְכַּיי גּוּפִי הָיָה
כָּבֵד מִדַּי. הַכְּאֵבִים הָיוּ
בִּלְתִּי נִסְבָּלִים מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ
בִּלְתִּי פּוֹסְקִים, מְעַנִּים
זרְמֵי כְּאֵב, פְּרוּעִים הָיוּ
דּוֹפְקִים עַל פִיקַת בֶּרֶךְ יָמִין וּמַטָּה
מַטָּה מִמֶּנָּה מִתְפַּשְּׁטִים.
כָּל עצב שָׁם הָיָה נִרְעַד וְנֶאֱחָז
בְּיִסּוּרִים.  עֲבוּר בִּרְכַּיי
גּוּפִי הָיָה קָשֶׁה מִנְשֹא
כָּל הַגֵּו עָלַי כָּאַב, הֵן לֹא יָכְלוּ
לִסְבֹּל אֶת זֶה לְבַד.
לָכֵן גִּיֵּס צִי הַכְּאֵב אֶת כָּתֵף יָמִין
לְאוֹת הִזְדַּהוּת עִם הַבֶּרֶךְ אוֹתַהּ הִזְמִין.
לְעִתִּים גּוּיַס יַחַד עִמָּהּ כָּל הַצַּד הַיְּמָנִי
הַגַּב הָעֶלְיוֹן והשכמות, הַיָּד הַכּוֹתֶבֶת,
הָרֵיאוֹת. עוֹצֵר נְשִׁימָה הָיָה הַמֵחוֹשׁ.
הַגַּב הַתַּחְתּוֹן הִתְעַוֵת מִכְּאֵב
בִּלְתִּי נִרְאֶה תַּחַת הָעוֹר וְהַבָּשָׂר
וְהַצַּלֶּקֶת. הִקְרִין אֶת כְּאֵבָיו פֶּרֶא, לְסֵירוּגִין
פַּעַם לְכָל הַגּוּף, פַּעַם רַק לְיָמִין
אֲבָל כִּמְעַט תָּמִיד אֶל הָרַגְלַיִם,
אוֹ בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב רַק אֶל הַיְמָנִית.

עֲבוּר נַפְשִׁי, הַכְּאֵב הָיָה 
גָּדוֹל מִדַּי, בִּלְתִּי נִסְבַּל.
גופי הָיָה כָּבֵד מִדַּי עָלֶיהָ
וְלֹא מִפְּאַת עֹדֶף מִשְׁקַל.
הַנֶפֶשׁ דַּאֲבָה בְּבִעוּתִים
וּבְעִתוֹת רַבּוֹת בִּקְשָׁה
לְהִסְתַּלֵּק. הַגּוּף הָיָה 
פָּצוּעַ וְכָאוּב מנְשֹא.
וּמָה בְּכֹל זֹאת הוֹתִירָם פֹּה,
חֵרֶף הַכְּאֵב?

לא רַק יֵצֶר הַחַיִּים הַבְּסִיסִי
חַיַּי כְּאֵב אֵינָם חַיִּים אֲשֶׁר חָשַׁשְׁתִּי לְאַבֵּד.
אולי הַשֶּׁמֶשׁ, קרניה הַמְּשַׂחֲקוֹת בֵּינוֹת
עָנְפֵי הָעֵץ בְּחַלּוֹנִי, נוֹפְלוֹת בְּשֶׁקֶט 
אֵל תּוֹךְ פְּרָחִים וְנִיצָנִים.
אולי הָעֵץ, אוֹ הֶעֱצִים כּוּלָם
בְּכָל גּוֹנֵי הַיָּרֹק הֲלֹא נִמְנִים.
כמעט תָּמִיד הָיָה יוֹפְיָים  
גָּדוֹל מָסָךְ כְּאֵבַיי. אָמְנַם
עדיין זָעֲקוּ בִּרְכַּיי, רַגְלָיי,
עַמוּד שִׁדְרָה קָמֵל וּמִתְפַּתֵל
כְּאֵב כָּזֶה, שֶׁאֵין מִלִּים לְתַּאַרוֹ,
מַדְּעִיך גַּם יֹפִי שֶׁל פְּרִיחוֹת

וּמָה בְּכָל זֹאת?
אוּלַי הָיוּ אֵלֶּה דַּוְקָא הַקּוֹלוֹת. כֵּן.
לוּ יָכֹלְתִּי לוֹמַר דִּבְרֵי תּוֹדָה בִּשְׂפָתַן
לְדַבֵּר, כָּךְ שֶׁהֵן יָבִינוּ
בְּשִׁבְחֵי הַצִּפֳּרִים.
צְלִילֵי צִיּוּץ בְּכָל סֻלָּם וְגֹבַהּ, מִלְּאוּ אֶת הָאֲוִיר
וְאֶת הַנֶּפֶשׁ בִּצְלִילִים, אַף נָעַמוּ קְריאוֹתֵיהֵן הָרָמוֹת
שֶׁל הָעוֹרְבִים.

קוֹלוֹת הַצִּפֳּרִים הָיוּ הַיְּחִידִים
אֲשֶׁר הִצְלִיחוּ לְהָפִיג מְעַט אֶת הַכְּאֵב
אֵיזוֹ חֵרוּת צֻוּיְצָה אֵלִי מִכָּל הַכִּיווּנִים.
מִתּוֹךְ שֵׁנִי כִּוּוּנִי אֲוִיר, לָהֶם זָכָה חַדְרִי,
חָדְרוּ אֵינְסְפוֹר צְלִילִים מֵרֻגָשִׁים.

בִּבְקָרִים כְּמוֹ אֵלֶּה, כְּבֹּקר זֶה,
בְּקָרִים בָּהֶם הַגּוּף דָּאַב עַד הִתְאַבֵּן,
יָכֹלְתִּי רַק לִשְׁכַּב דִּמּוּמָהּ וּלְדַמְיֵן
אֶת מְשָּׂב הָרוּחַ בְּעָלֵי הָעֵץ שֶׁבַּחַלּוֹן,
שֶׁלֹּא יָכֹל הָיָה גּוּפִי לָקוּם אֵלָיו
וְאַתְּ כְּחֹל הַשָּׁמַיִם וְהַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר מֵעָלָיו.
הַבִּרְכַּיִם, גַּם בִּמְאֻזָּן, סָבְלוּ מִן הַזְרָמִים
אֲבָל סָבִיב כָּל זֶה
צִיְּצוּ הַצִּפֳּרִים - 
מַנְגִּינָה אֵינְסוֹפִית מְנַחֶמֶת, מְמַכֶּרֶת
אַלְפֵי קוֹלוֹת וְהַבָּעוֹת, אֵינְסוֹף צְלִילִים.

עַל מִשְׁכָּב כְּאֵבָי עָצַמְתִּי עֵינַיִם
וְנֶאֱלָמְתִּי, מִפְּנֵי עָצַמְתָּ הַכְּאֵבִים.
נִסִּיתִי כְּבָר אֶת כָּל סוּגֵי הַנְּשִׁימוֹת,
דִּמְיוֹן מֻדְרָךְ, אֵינְסְפוֹר סוּגִים שֶׁל מְשַׁכְּכִים
וְדָבָר לֹא הִצְלִיחַ לְהַרְגִּיעַ אֶת צְרָחוֹת הַכְּאֵב
כְּמוֹ יֹפִי קוֹלוֹת הצִיּוּצִים.
דָּבָר לֹא הִרְגִּיעַ אוֹתִי כְּמוֹ אוֹתוֹ הָרֶגַע
בּוֹ קוֹל הַכְּאֵב נֶחֱלַשׁ בְּלִי מֵשִׂים
וְהִתַעַרְבֵּב עַד נָמוֹג 
בִּיצִירַת הַמּוֹפֵת הֲלֹא פּוֹסֶקֶת שֶׁל הַטֶּבַע,
בְּצִיּוּץ הַצִּפֳּרִים.