קינַנתְי בִסְבָךְ תלתליךָ
נוף ההרים והואדי צרב
זה הבית. שָׁם היוּ טֵרַסוֹת
שָׁם עמד מִסגד.
חלון העץ הקטן של חדרי
אבני הַבְּרִיחָה הרִאשונה
מבית אמי שהפכוּ לי
בית ראשון, בית שני.
דמעות נשרוּ על כפות ידךָ
טיפות עגוּלוֹת משתנוֹת
שאספתָ כמו גשם
לִבְּאֵר לִבְּךָ
© נעה אינגבר
התגעגעתי.
השבמחקמשומה שמעתי בראשי את אבני הריחיים בבית הבד,
השמן שהן מפיקות הוא זיכוך אהבתך ומילותיך.