""אשה שמתאמנת בלחיות"

פנדה על נייר. דצמבר 2013

*

בגן לא נתנו לנו מכחולים

הצבע הרך ביותר היה פנדה.

אבל , אני נזכרת, היתה גם פלסטלינה

אשר אהבתי.

אך היא היתה רכה מדי,

גמישה מדי,

לא החזיקה מעמד.

משהו תמיד מעך אותה.

אחר כך במשך שנים

ציירתי בעיקר בעפרונות וטושים

ובכל מיני צבעים שמצאתי בבית –

פנדה, גירים, אבנים, סכינים.

לכן כשקיבלתי לראשונה צבעי מים

השתנו חיי .

לא ידעתי איך להשתמש בהם...

הייתי ילדה רכה

רכה מדי בשביל

האספלט הקשה והקר

שהוא העולם.

הייתי ילדה שמתאמנת בלחיות,

הייתי ילדה עם מכחול

וגור כלבים עזוב שאספה מן הרחוב

והרבה כאב שזרם

בצבעי המים.

היום אני לומדת לצייר מחדש.

יש תנועה רכה של נתינה,

תנועה קצרה, לא מאולצת.

לפני חודש, כשציירתי אותי בפנדה

לא ידעתי שבעצם

אני לא

לגמרי לבד.

מדוע לא באת אתה

"לו באת כמו שאת כעת עתה, הייתי מקבל אותך כל כך פשוט

 כמו שאת, כמו שבאת, ואת אותי אחרת הן לא באת."   (יונתן רטוש)

"מדוע לא באת אתה"  (ירמי קפלן)

           *

על הסף הזה של הבכי

כל דבר בי יכול בשנייה להינפץ.

על הסף הזה נסתלקה 

דעתי השקולה מן הלב

לו ראיתיך כעת והיית אחד

ברחוב הנסגר אל פניך בשקט

אל עבר פחים וגדרות ברזל

בנועם הייתי הולכת.

אך אילו היית הרבה לפני

(נניח היית בשניים)

מדרכה שעליה פסעתי מולך

נשמטת הייתה בין רגליים

וכל מבוכת המשכיותך הכואבת

הכורכת אותי בשיגיון העבר

ברצונות של נחת רוח וחסד

של דמיון שמעולם לא היה ונגמר  

כל מבוכת היותנו ביחד

וסופנו שכל שממנו נותר

הוא דלת לעצב, הוא סף בכיי

הוא עבר מדומיין מיותר -

על הסף הזה של בכיי אני 

כל הליל והיום עומדת

ותוהה אן אפנה ממך ולבי

מלוהט כחמה יוקדת.

ויודעת אני כי לו באת אתה,

לו לחיקי מרצונך שבת

הייתה דעתי חוזרה ליושנה

ולבי אט נרגע עת באת.

לו באת אתה לא הסף יאחזני,

לא ספק וטעות על שלא היה

על שלא יהיה. על שאין.

מדוע לא באת אתה.

© נֹעה אינגבר


http://www.youtube.com/watch?v=mCk7MhDgbyc

בְּשִׁבְחֵי הַצִּפֳּרִים

עֲבוּר בִּרְכַּיי גּוּפִי הָיָה

כָּבֵד מִדַּי. הַכְּאֵבִים הָיוּ

בִּלְתִּי נִסְבָּלִים מִשּׁוּם שֶׁהָיוּ

בִּלְתִּי פּוֹסְקִים, מְעַנִּים. 

זרְמֵי כְּאֵב, פְּרוּעִים הָיוּ

דּוֹפְקִים עַל פִיקַת בֶּרֶךְ יָמִין וּמַטָּה

מַטָּה מִמֶּנָּה מִתְפַּשְּׁטִים.

כָּל עצב שָׁם הָיָה נִרְעַד וְנֶאֱחָז

בְּיִסּוּרִים.  עֲבוּר בִּרְכַּיי

גּוּפִי הָיָה קָשֶׁה מִנְשֹא

כָּל הַגֵּו עָלַי כָּאַב, הֵן לֹא יָכְלוּ

לִסְבֹּל אֶת זֶה לְבַד.

לָכֵן גִּיֵּס צִי הַכְּאֵב אֶת כָּתֵף יָמִין

לְאוֹת הִזְדַּהוּת עִם הַבֶּרֶךְ אוֹתַהּ הִזְמִין.

לְעִתִּים גּוּיַס יַחַד עִמָּהּ כָּל הַצַּד הַיְּמָנִי - 

הַגַּב הָעֶלְיוֹן והשכמות, הַיָּד הַכּוֹתֶבֶת,

הָרֵיאוֹת. עוֹצֵר נְשִׁימָה הָיָה הַמֵחוֹשׁ.

הַגַּב הַתַּחְתּוֹן הִתְעַוֵת מִכְּאֵב

בִּלְתִּי נִרְאֶה תַּחַת הָעוֹר וְהַבָּשָׂר

וְהַצַּלֶּקֶת. הִקְרִין אֶת כְּאֵבָיו פֶּרֶא, לְסֵירוּגִין

פַּעַם לְכָל הַגּוּף, פַּעַם רַק לְיָמִין

אֲבָל כִּמְעַט תָּמִיד אֶל הָרַגְלַיִם,

אוֹ בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב רַק אֶל הַיְמָנִית.

עֲבוּר נַפְשִׁי, הַכְּאֵב הָיָה 

גָּדוֹל מִדַּי, בִּלְתִּי נִסְבַּל.

גופי הָיָה כָּבֵד מִדַּי עָלֶיהָ, 

וְלֹא מִפְּאַת עֹדֶף מִשְׁקַל.

הַנֶפֶשׁ דַּאֲבָה בְּבִעוּתִים

וּבְעִתוֹת רַבּוֹת בִּקְשָׁה

לְהִסְתַּלֵּק. הַגּוּף הָיָה 

פָּצוּעַ וְכָאוּב מנְשֹא.

וּמָה בְּכֹל זֹאת הוֹתִירָם פֹּה,

חֵרֶף הַכְּאֵב?

לא רַק יֵצֶר הַחַיִּים הַבְּסִיסִי - 

חַיַּי כְּאֵב אֵינָם חַיִּים אֲשֶׁר חָשַׁשְׁתִּי לְאַבֵּד.

אולי הַשֶּׁמֶשׁ, קרניה הַמְּשַׂחֲקוֹת בֵּינוֹת

עָנְפֵי הָעֵץ בְּחַלּוֹנִי, נוֹפְלוֹת בְּשֶׁקֶט 

אֵל תּוֹךְ פְּרָחִים וְנִיצָנִים.

אולי הָעֵץ, אוֹ הֶעֱצִים כּוּלָם

בְּכָל גּוֹנֵי הַיָּרֹק הֲלֹא נִמְנִים.

כמעט תָּמִיד הָיָה יוֹפְיָים  

גָּדוֹל מָסָךְ כְּאֵבַיי. אָמְנַם

עדיין זָעֲקוּ בִּרְכַּיי, רַגְלָיי,

עַמוּד שִׁדְרָה קָמֵל וּמִתְפַּתֵל

כְּאֵב כָּזֶה, שֶׁאֵין מִלִּים לְתַּאַרוֹ,

מַדְּעִיך גַּם יֹפִי שֶׁל פְּרִיחוֹת

וּמָה בְּכָל זֹאת?

אוּלַי הָיוּ אֵלֶּה דַּוְקָא הַקּוֹלוֹת. כֵּן.

לוּ יָכֹלְתִּי לוֹמַר דִּבְרֵי תּוֹדָה בִּשְׂפָתַן

לְדַבֵּר, כָּךְ שֶׁהֵן יָבִינוּ, 

בְּשִׁבְחֵי הַצִּפֳּרִים.

צְלִילֵי צִיּוּץ בְּכָל סֻלָּם וְגֹבַהּ, מִלְּאוּ אֶת הָאֲוִיר

וְאֶת הַנֶּפֶשׁ בִּצְלִילִים, אַף נָעַמוּ קְריאוֹתֵיהֵן הָרָמוֹת

שֶׁל הָעוֹרְבִים.

קוֹלוֹת הַצִּפֳּרִים הָיוּ הַיְּחִידִים

אֲשֶׁר הִצְלִיחוּ לְהָפִיג מְעַט אֶת הַכְּאֵב - 

אֵיזוֹ חֵרוּת צֻוּיְצָה אֵלִי מִכָּל הַכִּיווּנִים.

מִתּוֹךְ שֵׁנִי כִּוּוּנִי אֲוִיר, לָהֶם זָכָה חַדְרִי,

חָדְרוּ אֵינְסְפוֹר צְלִילִים מֵרֻגָשִׁים.

בִּבְקָרִים כְּמוֹ אֵלֶּה, כְּבֹּקר זֶה,

בְּקָרִים בָּהֶם הַגּוּף דָּאַב עַד הִתְאַבֵּן,

יָכֹלְתִּי רַק לִשְׁכַּב דִּמּוּמָהּ וּלְדַמְיֵן

אֶת מְשָּׂב הָרוּחַ בְּעָלֵי הָעֵץ שֶׁבַּחַלּוֹן,

שֶׁלֹּא יָכֹל הָיָה גּוּפִי לָקוּם אֵלָיו, 

וְאַתְּ כְּחֹל הַשָּׁמַיִם וְהַשֶּׁמֶשׁ אֲשֶׁר מֵעָלָיו.

הַבִּרְכַּיִם, גַּם בִּמְאֻזָּן, סָבְלוּ מִן הַזְרָמִים

אֲבָל סָבִיב כָּל זֶה

צִיְּצוּ הַצִּפֳּרִים - 

מַנְגִּינָה אֵינְסוֹפִית מְנַחֶמֶת, מְמַכֶּרֶת

אַלְפֵי קוֹלוֹת וְהַבָּעוֹת, אֵינְסוֹף צְלִילִים.

עַל מִשְׁכָּב כְּאֵבָי עָצַמְתִּי עֵינַיִם

וְנֶאֱלָמְתִּי, מִפְּנֵי עָצַמְתָּ הַכְּאֵבִים.

נִסִּיתִי כְּבָר אֶת כָּל סוּגֵי הַנְּשִׁימוֹת,

דִּמְיוֹן מֻדְרָךְ, אֵינְסְפוֹר סוּגִים שֶׁל מְשַׁכְּכִים

וְדָבָר לֹא הִצְלִיחַ לְהַרְגִּיעַ אֶת צְרָחוֹת הַכְּאֵב

כְּמוֹ יֹפִי קוֹלוֹת הצִיּוּצִים.

דָּבָר לֹא הִרְגִּיעַ אוֹתִי כְּמוֹ אוֹתוֹ הָרֶגַע

בּוֹ קוֹל הַכְּאֵב נֶחֱלַשׁ בְּלִי מֵשִׂים

וְהִתַעַרְבֵּב עַד נָמוֹג 

בִּיצִירַת הַמּוֹפֵת הֲלֹא פּוֹסֶקֶת שֶׁל הַטֶּבַע,

בְּצִיּוּץ הַצִּפֳּרִים.

כ"ח ניסן תשע"א

 "אבא ואמא הלכו לקולנוע, אילנה יושבת לבד בכורסה ומעיינת בספר אפור..." 
(מאיר ויזלטיר)

ציור ילדים

הַחֶדֶר מַלֵּא מֵתִים

מֵתִים מְמֻסְפָּרִים.

הַיָּרֵחַ מֻנָּח כִּמְשִיחַת מִכְחוֹל

עָכוּר כִּמְרִיחַת צֶבַע

צֶבַע מֵרוּחַ

כְּמוֹ  פָּנְדָה.

צִיּוּר יְלָדִים.

בפסח

לֹא יָכֹלְתִּי לְדַבֵּר אִתְּךָ

כִּי כֹּל הַיּוֹם אָחֲזָה אוֹתִי בְּכִיָּה

וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה וְעַל מָה

וְהַדְּמָעוֹת זָלְגוּ מְרֻכָּזוֹת וּבְכַמֻּיּוֹת

שֶׁהָיוּ יְכוֹלוֹת לְהַחֲלִיף בְּקַלּוּת

אֶת מֵי הַמֶּלַח שֶׁשָּׁכַחְתִּי

לְהָכִין לַאֲרוּחַת הַחַג.

כְּתֻבָּה

הַסִּיגָרְיּוֹת מַחֲלִישׁוֹת אוֹתִי,

אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב לְךָ שִׁירִים

אֲפִילּוּ שֶׁאֵינֶנִּי מַכִּירָה אוֹתְךָ

(גַּם עֲנָנִים לְעֵצִים זָרִים).

עָשָׁן רַךְ מיתמר מֵעָלַי

(גַּם עֲנָנִים לָעֵצִים זֵרִים), 

אֲבָל גּוּפִי חַלָּשׁ מִכְּדֵי לִכְתֹּב  --

הַמַּאֲמָץ הַמֻּשְׁקָע בְּשׁוּרוֹת אֵלּוּ מַמָּשׁ 

הוּא מַאֲמָץ של חוֹלֶה סוֹפָנִי

הַכּוֹתֵב צַוָּאָה ליקיריו

וְאִלּוּ אֲנִי 

רָצִיתִי לִכְתֹּב לְךָ

כְּתֻבָּה.


© נועה אינגבר