ארבע לפנות בוקר, לא נרדמת.
לוקחת לידי מחברת, עיפרון רישום,
מחק (אם אתבלבל). ואין שינה.
לכן לוקחת לידי גם ספר - שירת רחל.
ובין הכר לכסת, ובין עמוד לדף
נגלה אלי רישום ישן שלי
(שכבר שכחתי)
ושיר ישן שלה
(שלא אשכח).
לִרְאוֹת שֵׁנִית שׁוּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ מִכְּבָר,
הַדְּיוֹ דֵהָה כִּמְעַט,
וּמַשֶּׁהוּ הִצְהִיב הַנְּיָר הַמְקֻמָּט,
וְרֵיחַ שֶׁל עָבָר.
הוֹי מַגָּעָהּ הַקַּל, הוֹי שִׁלְטוֹנָהּ הָרַב
שֶׁל יַד הַזִּכְרוֹנוֹת!
הִנֵּה נִתַּן הָאוֹת, וְאַךְ נִתַּן הָאוֹת –
וְהָרָחוֹק קָרָב.
(רחל)
רק עצרתי להגיד שמזה זמן מה אני עוצר וקורא ולא אומר מילה.
השבמחקחשבתי שזה הזמן להגיד שאני בדרך כלל מאד נהנה.
תודה רבה, אני שמחה לשמוע (:
מחקנפלא כתמיד.
השבמחקהרישום האקספרסיבי, המילים הקרבות ודיאלוג הסוגריים בינך לבינך משקפים את עולמך הפנימי המתגלה מתוך השקט שלפני הזריחה.
ציירתי בדמיוני את ההתסופפות הספרותית שלך בחיקה של רחל, כילדה הניעורה מסיוט וחוזרת למיטת האם.
תודה עידו.
מחקתגובתך כשלעצמה, בעברית היפה כל-כך שלך, קולעת וקרובה ללבי.
המשפט השני, על ההסתופפות בחיק רחל, הוא מצב הוויתי בכתיבה ובחיים שחוויתי יותר מפעם אחת... בתיאורך יצרת שיר העומד, לעניות דעתי, בפני עצמו.
תודה רבה.
מקסים!
השבמחק