שירי ממש

(מוקדש למשוררות ולמשוררים המונחים ליד מיטתי)

הַדֶּלֶת אֲדֻמָּה מֵחֲמַת כִּסּוּפִים וְהַלָּשׁוֹן
אִטִּית מַמָּשׁ עֵת שיטוטי בְּרַחֲבֵי הָעִיר
וּבֶהָלוֹת רַבּוֹת אוֹרְבוֹת לִי בּדְמָמָה
מִתּוֹךְ תִּקְרַת הָאֲדָמָה.

אַחֲרֵי זֶה, יִהְיֶה רֶגַע. יָבוֹאוּ
דְּבָרִים אֲחֵרִים. אֵין דָּבָר, יֶשְׁנָהּ רַק
הִתְרַחֲשׁוּת, וְאָהַבתּ תַּפּוּחַ הַזָּהָב
אֲשֶׁר אִבַּדְנוּ בְּתוֹךְ הַשְּׁמוּעוֹת.

בַּחֲלוֹמִי הָיְתָה לָנוּ כִּמְעַט שִׂיחָה
כְּשֶׁחִיַּכְתָּ נִזְכַּרְתִּי בסורג הַשָּׂפָה -
לֹא יָדַעְתָּ אז שֶׁכָּל שִׂמְחָה פּוֹצַעַת מִישֶׁהוּ
וְכָךְ הִתְעוֹרַרְתִּי לְבַדִּי בְּאֶמְצַע הַבָּשָׂר.

הַדֶּלֶת אֲדֻמָה. יָצָאתִי אוֹתָהּ אל עִיר הַיָּרֵחַ.
לֵילוֹת בְּלִי גַּג תָּעוּ מעלי כְּעֵדַת עֲטַלֵּפִים סבוכה
עִם הַלַּיְלָה הַזֶּה הָיִיתִי צִפּוֹר כְּלוּאָה, עַל אַף הַכּוֹכָבִים
שֶׁבַּחוּץ. וְלֹא מָצָאתִי מָקוֹם אוֹ מוֹצָא אֶל הַיָּם.

אַחֲרֵי זֶה, בּעֶרֶב רָגִיל, הָיִיתִי אִשָּׁה
שֶׁמִּתְאַמֶּנֶת בְּלִחְיוֹת וְזָכַרְתִּי כֵּיצַד
מַעֲשִׂים בּוֹדְדִים הָפְכוּ בַּחֲנוּת הַטַּבָּק
מטבעוֹת עָשָׁן לְשִׁירֵי מַמָּשׁ.

© נעה אינגבר