אודות רחשירה


'רחשירה' הוא יומן רשת העוסק בעיקר באמנות השירה. היצירות ברובן הן מפרי עטי או עפרוני, אך לא רק.
בנוסף לשירים תוכלו למצוא כאן רישומים, ציורים תמונות וקישורים, ומעט הרהורים על אחרים.
אני מקווה שתהנו מהשיטוט במרחב הטקסטואלי-ויזואלי שלפניכם,
ואשמח לתגובות, הערות, הארות ושיתוף ברעיונות חדשים וביצירות רעננות.
תודה וקריאה נעימה, נעה אינגבר.




יום שישי, 9 בפברואר 2018

היינו מה שהיינו


היינו מה שהיינו
השתקפות העננים בחלון האוטובוס
אתה נרדם אני כותבת
נסיעות ארוכות לצפון
הפרידו בינינו לעתים
אינני זוכרת את הדרכים
לעתים אף לא
את חפצי חדרך אפילו
שבחושך כשהייתי ערה 
לצידך הישן בכל לילה
שהיתי ביניהם שעות אפילו
שלא עבר זמן רב 
מאז שנרדמת על ידי
בפעם האחרונה כשהיינו
מה שהיינו ולא יותר
מזה יספרו הצללים 
שעדיין שוהים לצידך
בכל לילה מחליפים
את מקומי.


 July 2012 

אורנים

לבנות מחדש
גשרים שנשרפו מזמן 
כמו לחבר שרשראות
ממחטי אורן
נפרם ומתפרק 
נפרם ומתפרק
מרגיז עד כאב
בהתחלה זה שוקע עמוק
אחר כך צף וצוחק 

יום שבת, 3 בספטמבר 2016

השראה

אתה מוציא ממני 
מעיינות של השראה
שירים נוזלים לי
בין הידיים
זורמים כנהרות 
הנחל לא אכזב עכשיו
גועש הוא וסוחף
ויש חשש מפני הסכנה

ואז הנשימה 
איטית ועמוקה 
ומביאה איתה בשקט
תובנה פשוטה
שאין זה כלל אתה בעצם
זאת האהבה בכבודה ובעצמה
ובעצם אין זאת גם האהבה
זה אלוהים
שבחסדו הופך אותי
לנתיב של אור
של אהבה
ושל שירה 

ואז ההודיה
והתיקון:

אלוהים,
אתה מוציא ממני 
מעיינות של השראה
שירים נוזלים לי
בין הידיים
זורמים כנהרות 
הנחל לא אכזב 
עכשיו ולעולם
איני חוששת
אתה תמיד איתי
תודה.



נועה אינגבר

יום שישי, 2 בספטמבר 2016

ריסים הם וילונות זהב

גשר אפך הצר
ממנו יורד אפך הישר 
מעל זיפי שפמך זקנך
הצומחים בערבוביה 
(שלא לומר בבלאגן)
כילדים רכים רצים בדשא
(כמה אושר אוצרים עשבי פניך)
ושתי גבותיך היפות
(מסגרת לעיני התכול שלך, מעליהן פרושים ריסיך, וילונות זהב)
זורמות הצידה מאותו קמט הדר 
החבוי בגשר אפך הצר
שאין יפה כמותו
בכל העולם בכל
התבל, בכל היקום העצום אין גשר
יפה כגשר אפך הצר
המצמיח בי
כל כך הרבה
שמחה. 


נועה אינגבר 

יום שני, 29 באוגוסט 2016

לפ.

הים געש
אבל בינינו היה
איזה שקט 
רועד כמו סערה
היה הים
והשקט בינינו
געש

יום שבת, 30 ביולי 2016

מטריושקה

הנה נפתחת, 

עוד שכבה ועוד שכבה ועוד
והיא כבר לא כל כך גדולה, דומה 
לעצמה מאד, אך לא זהה. הנה היא 
אשה 
נערה
ילדה
תינוקת.

הלוואי ויכולתי להגן עליך 
בשכבות שכבות של עץ
שישמרו אותך קטנה  כך
בתוכי, שלווה, את הילדה
שלי, אני יודעת. את פרי
בטני, ודמיוני. אני שומעת
את קולך הדק קורא לי
מבעד לכל שכבות העץ
שמפרידות בינינו
אני רוצה לחבק אותך 
הלוואי ויכולתי.
אני יודעת, תמיד תהיי
שם. הרי ככלות הכל את 
אני
האמא של עצמי. 

יום שבת, 16 ביולי 2016

ואז השקט
משב רוח
הקיץ הזה
גאה שפל
כבד פחות
משקדם לו
לוהט פחות
ואז