אודות רחשירה


'רחשירה' הוא יומן רשת העוסק בעיקר באמנות השירה. היצירות ברובן הן מפרי עטי או עפרוני, אך לא רק.
בנוסף לשירים תוכלו למצוא כאן רישומים, ציורים תמונות וקישורים, ומעט הרהורים על אחרים.
אני מקווה שתהנו מהשיטוט במרחב הטקסטואלי-ויזואלי שלפניכם,
ואשמח לתגובות, הערות, הארות ושיתוף ברעיונות חדשים וביצירות רעננות.
תודה וקריאה נעימה, נעה אינגבר.




יום רביעי, 29 ביוני 2011

הִרְהוּרִים עַל אַחֵרִים (2)

שכשוך בין גלי הפואטי שבאבסורדי

הבוקר התפרסמו במוסף ״ספרים״ של הארץ שתי רשימות על ספריו של יוסף אל-דרור, המאגדים בתוכם מבחר מכתביו. שתי הרשומות עוסקות בהומור הישראלי של המיוחד  אל-דרור, מתוך ביקורת אך בעיקר מתוך התפעלות:
א.  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1232845.html
ב.  http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1232844.html

א. ברשימה "יש לך פאנץ'", כותב אלון עידן על הספרים "השער " ו"חולדה עם רין רן". הוא מתאר את הקושי שלו להתמודד עם השחיקה והאנטגוניזם שחש בעת קריאת "השער" ולעומת זאת על רגע התולדה של 'האמנות הגדולה של ההתנגדות' שיוצר אל-דרור: "בסופו של דבר, גם "השער" וגם "חולדה עם רין רן הן תגבות נגד, מחאות ספרותוית וטלוויזיוניות מקוריות שממירות חוסר אונים בחיוך מר",  מטיב עידן לדייק בתאור היצירה המצחיקה עד כאב של אל-דרור.

ב. כחובבת מושבעת של "החמישיה" (הקאמרית כמובן) ויותר מכך, כאוהבת שירה, התחברתי עוד יותר לדבריה (המנוסחים יפה כל-כך) של נגה אלבלך ברשימתה "גבורה וקומבינות", העוסקת  בספר המחזות של אל-דרור "לופ, המובן מאליו, שתי טיפות מים".
בראש הרשימה מביאה אלבלך את השורות הבאות :

"אתמול התחתנתי.
היתה חתונה קטנה.
ממש קטנה.
רק אני הגעתי. "

כותבת אלבלך: "שורות אלה, הלקוחות מתוך מופע סטנד-אפ של יוסף אל-דרור בתחילת דרכו(...), טומנות בחובן תמצית מן ההומור האופייני לו: דחיקת המשמעות לקצה, גרירתה עד למקום שבו חל היפוך ונוצר האבסורד ...". ואכן, השורות האלה, שריח האבסורד נוטף מהן, למעשה עושות מהלך ספרותי- פואטי בסיסי המשותף לקומי ולטרגי, המשותף לז'אנר (תיאטרון) האבסורד ולשירה- השורות האלו בעצם עושות הזרה.  אוקיי, ברור שבאבסורד ישנה הזרה, לא הפתעה גדולה. אך מה שמדהים הוא שבעת קראתיהן לראשונה, לא נראו לי שורות אלו רק אבסורדיות או מגוחכות ולמען האמת הן גם לא מאד הצחיקו אותי, ובוודאי שלא חשבתי שהן חלק ממחזה; השורות האלו העלו בי חיוך שהתערבב בין רגע בעצב עמוק להחריד.  הפליאה הגיעה, כשהמשכתי, לאחר שנרגעתי מיופיין, לקרוא את המשך הכתבה - זהו קטע ממופע סטנד אפ?! ואני הייתי בטוחה שלפני מונח שיר.  למעשה חשבתי שאני עומדת לקרוא מאמר על שירתו של  המחזאי  והסופר יוסף אל דרור, וכבר שמחתי- איזה יופי שאדם מצחיק כזה הוא גם משורר!! ובכן, אינני חוזרת בי מההבחנה האחרונה, וכאן אני מגיעה לעניין, לאותו ים עצום שאיני מתיימרת לשחות בעומקו, אך שהקריאה בעיתון הבוקר הביאה אותי לשכשך את רגליי בו, קרוב לחוף - הפואטי שבאבסורדי, ולהיפך.

אם כבר ים, למה שלא נתחיל ב"לשמוע את רחש הגלים" (לצערי לא מצאתי הפנייה למאמרה החשוב הזה  של יעל רנן), או בקיצור - בהזרה; ההזרה היא המהלך האמנותי המהווה, לדעתי, אחת מאבני היסוד של השירה- הרי זה מה שעושה השיר: הוא הופך את  המוכר לזר וכך, דרך הראייתו של המוכר באור שונה, מעניק לו משמעות נוספת, חדשה, או מחזיר אותו למצבו הראשוני,  כלומר, מרוקן אותו במופגן מכל משמעות מוכרת או מקובלת שהיא (ושכנראה לא קיימת בדבר או  במצב מלכתחילה). באמצעות ההזרה, השיר מזכיר לנו, או מחדד בתוכנו, את תחושת אי-המובנות של המובן מאליו (אולי זאת אחת הסיבות שבגינה לא קל לקרוא שירה) ובתקווה, תוך כדי כך, מצליח השיר לעורר בנו מחשבה וגם לרגש אותנו. זה בדיוק מה שעשה לי שירו  (כן, כן) הקצרצר של יוסף אל -דרור שהובא בתחילת הרשימה של אלבלך ובעצם, זוהי גם פעולתו של האבסורד על האדם, במיוחד במתכונתו האמנותית.

הרשימה היפה הזו, חושפת, במתכוון או שלא במתכוון, את ההשקה בין אי המובנות הקיימת לעיתים קרובות בשירה, לבין אי המובנות שבאבסורד - הן כז'אנר תיאטרוני והן כמצב קיומי, שקשה לנו, בני האדם, להתמודד עמו ובוודאי לקבלו  (וכמובן שאין מי שאפיין זאת במדויק יותר מאלבר קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס"). לכן, אולי בלית ברירה,  אנו  לרוב מעדיפים להתמודד עם האבסורד דרך ההומור.
על שיחקתו של אבסורד כותב אל -דרור דרך התכתבות עם גדולי מחזות האבסורד שקדמו לאלו שלו: "אין אבסורד. חוסר המשמעות בוטל... השתמשו בו והשתמשו בו והשתמשו בו; בהתחלה עם סימן שאלה בסוף, אחר כך יותר ברצינות עם שלוש נקודות, אחר כך בצחוק עם סימן קריאה ובסוף עם מצלתיים בקצה ופונפון על האף. הוא נהיה ז'אנר, הז'אנר נשחק -זהו". וצודקת אלבלך באמרה כי " אמירה על ביטול הז'אנר בתוך מחזה שממוקם בלבת הד'אנר היא אבסורדית לעצמה."

הקרבה הגדולה בין האבסורד לשירה קיימת באינספור שירים של משוררים רבים וכמובן במחזות של מחזאים שונים... באופן ספונטני אזכיר כאן (כמובן) את המחזאים סמואל בקט, אז'ן יונסקו ושיקספיר, וכן משוררים כמו  ט.ס. אליוט, ויליאם קארלוס ויליאמס, יונה וולך, דן פגיס, חזי לסקלי ועולה בי פתאום גם שמה של המשוררת הצעירה סיגל בן יאיר, שספרה החדש "לא מעודן" מלא בנגיעות והשקות כאלו שבין הפואטי לאבסורדי -  למשל בשירה הקומי-טרגי "מזכירה" או בשיריה המצוינים "בקניון" ו"בחנות הספרים".  (מומלץ ביותר- פרטים והפניות נוספות נמצאים כאן http://elihirsh.com/?p=2781 ).

היכולת ליצור אבסורד מצחיק עד כאב כמו גם היכולת לכתוב שירה גדולה, קשורה כנראה ביכולת התבוננות עמוק, הרואה את העוול, הכאב והסבל, לצד היופי, להתבוננות שמייצרת רצון וצורך לבקר את הקיים, למחות עליו  ולהתנגד לו, רצון המשולב בחמלה רבה מתוך הכרה באומללותו של האדם אל מול הקיום. ומעל הכל - היוכלת ליצור את האבסורדי שבפואטי, ולהיפך, טמונה ברגישות גדולה מאד של היוצר או היוצרת לפנימי ולחיצוני , בהקשבה לזרמי המערבולת האינסופיים שבמעמקי הים ובה בעת לרחש השקט של האדוות, ובעיקר, ביכולת לשמוע את האחרונים למרות רעש הדחפורים, שאריות הפסולת, ושלטי הפרסומת הראוותניים הממלאים את החוף. יכולת כזו, דורשת אומץ, רגישות, סבלנות, תחכום וגמישות - או כפי שכינתה זאת אלבלך בתיאורה את כתיבתו של אל-דרור "גבורה וקומבינות".

את רשימתה ״גבורה וקומבינות" היא מסכמת כך: ״חשתי פתאום שמבעד למסך המרחיק של האבסורד מבצבצת לה התרפקות נוגעת ללב על התר בות הזאת שלנו, על אף מגרעותיה. הבנתי שרק מי שקרוב כל כך אל הישראליות ואל שפתה יכול לתפוס את העמדה הזאת, של המתבונן מבפנים, ולכתוב מחזה כזה, שבו הקרבה אל הישראליות והריחוק ממנה הם כמו שתי טיפות מים״.

תגובה 1:

  1. הרי ההומור הוא כולו עיסוק באבסורד וכי על מה יש לצחוק אם לא על הדעות ועל ההרגלים והנטיות והמחשבות והקיבעונות הכל כך בנליים שלנו?

    השבמחק