מותר לי לאהוב את מי שאני רוצה

אנחנו נמשכים זה לזה לזו
פרפר לפרח שמש לענן
אישה לגבר לגבר לאישה 
מותר הכל לאהוב
בכל הצבעים והמינים
בכל הדתות והשפות
מותר לנו הכל וגם וגם

הכל מותר לנו
כל עוד
לא קטפנו את הפרח
לא תלשנו את כנפי הפרפר
לא דקרנו את השמש בענן

מוזר, לא חשבתי שאפשר
להרוג את החירות לאהוב
את מי שרוצים ואיך שרוצים
לא, לא, אי אפשר
מותר לנו לאהוב
איך שנרצה
ואת מי ואת מה
מותר ומותר ומותר


השיר נכתב לזכרה של שירה בנקי ז"ל שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים באוגוסט 2015

שני שירי אהבה לאישה

תני לי להגיע

תְּנִי לִי לְהַגִּיעַ אֵלַיִךְ

לְאַט

לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹן לִזְחֹל

בֵּין אֲרֻבּוֹת עֵינַיִךְ

לְאֲרֻבּוֹת נַפְשֵׁךְ

לְהִתְלַכְלֵךְ

בְּעַפָרֵךְ אֲשֶׁר נוֹתַר

אַחֲרֵי הַלַּהַט

אַחֲרֵי שֶׁהִתְפַּשַּׁטְתְּ

לְאַט

אַחֲרֵי שֶׁעֵינַיִךְ בָּהוּ

בַּתִּקְרָה שֶׁמעַלינוּ

מְסוֹכֶכֶת

כְּמִפְּנֵי סַכָּנָה

אַחֲרֵי שֶׁגַמעתְּ

אֶת כֹּל הַיּיִסּוּרִים

וְהָאִסּוּרִים שֶׁהִצִּיתוּ

בָּךְ.

כָּךְ,

תְּנִי לִי לְהַגִּיעַ אֵלַיִךְ

לְאַט.

לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹן לְהַאֲזִין

לַנְּשִׁימָה שֶׁבַּדְּמָמָה

אַחֲרֵי הַלַּהַט.

אַחֲרֵי שֶׁכָּבְתָה הַשְּׂרֵפָה.

*
(מֶחֱוָה לִטְ. כְּרָמִי )

שְׁנִי. עִצְמִי אֶת עֵינֵיךָ.

צַמְּרוֹת הָעֵצִים כְּבָר נָשְׁרוּ.

מָה לָךְ בָּהֶן כְּעֵת?

שְׁנִי, המשיכי לַעֲצֹם העיניים

אֲנִי אֵינֶנִּי עוֹזֵב

בְּמִדְרָכוֹת הַיְּשָׁנוֹת – פָּסְקוּ מִלְכֵת.

מָה לִי בָּהֶן כְּעֵת?

שְׁנִי, עֵינַיִךְ הָעֲצוּמוֹת

מַבִּיטוֹת אֵלַי

יָדַיִךְ עוֹטְפוֹת אֶת חָזֵךְ

אָהַבְתִּי לָךְ – כָּל הַכְּבִישִׁים,

הָרְטֻבִּים מִגֶּשֶׁם,

הָסוֹאַנִים, הַיְּשָׁנִים, הָעֲזוּבִים.

וְצִדֵּי כָּל הַדְּרָכִים

וְכָל הָאָדֹם וְהָזָהֹב הַלָּלוּ

שֶׁבְּעָלֵי הַסְּתָיו הַמַּלְהִיטִים

מִדְרָכוֹת שׁוֹמְמוֹת.

וְלֹא. לֹא אֵלֵךְ.

©נועה אינגבר

הרהורים על אחרים - "קרבה" מאת אמיר זמורה

בקרוב יצא הספר "שירי נשימה" מאת אמיר זמורה, פסיכותרפיסט של אהבה.
בשירו המדויק והנוגע מאד של אמיר (להלן), מצאתי את עצמי ועוד רבים שכמותי.
בעצב רב,  אני מגלה כל פעם מחדש, כמה חוסר במגע יש בעולם, כמה חוסר בקרבה.
את החוויה המוכרת והזרה כל-כך הזאת, ניתן ממש לחוש בשיר הזה,
שכמו כולנו, מבקש להתקרב ומהסס, כל-כך רגיל בבדידותו...
מי ייתן ונוכל יותר להתקרב, יותר לגעת זה בזה, ובעצמנו, בגוף ובלב.
תודה אמיר, מקווה שנזכה בקרוב לקרוא עוד מהספר החדש.

קִרְבָה | אֲמִיר זְמוֹרָה

לִפְעָמִים אֲנִי נוֹסֵעַ בָּאוֹטוֹבּוּס 
רַק בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת קָרוֹב לְמִישֶׁהוּ. 
אֲנִי שָׂם אֶת הַיָּד שֶׁלִּי 
לְיַד הַיָּד שֶׁלּוֹ,
נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ,
מַרְגִּישׁ אֶת חֻמָּהּ.

נוֹשֵׁם אֶת הָאֲוִיר שֶׁהוּא נוֹשֵׁף,
מֵרִיחַ אֶת אוֹתוֹ הָרֵיחַ.
מַבִּיט לְאוֹתוֹ מָקוֹם אֵלָיו הוֹלְכוֹת עֵינָיו,
מְנַחֵשׁ אֶת פְּעִימוֹת לִבּוֹ.

אַף פַּעַם לֹא דִּבַּרְתִּי עַל זֶה,
הוּא לוֹחֵשׁ לִי, לְעַצְמוֹ.
אֲנִי מְפַחֵד שֶׁהַסּוֹד יִתְגַּלֶּה
וְאֶשָּׁאֵר חָשׂוּף בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב.

אֲנִי מַבִּיט בּוֹ וְשׁוֹתֵק,
מוּצָף בְּצַעַר בֵּן אַלְפֵי שָׁנִים.
חָשׁ אֶת בְּדִידוּתוֹ,
אַתְּ זוֹ שֶׁלִּי.

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אִם מֻתָּר לִי לְהִתְקָרֵב,
לָשִׂים אֶת יָדִי לְיַד יָדוֹ.
אֶת לִבִּי לְצַד נְשִׁימָתוֹ,
אֶת בְּדִידוּתִי שֶׁלִּי בְּמַבָּטוֹ.

בשם כל הכאבים

"ואז,
אחרי שכתבתי
אחרי שבכיתי
מָתִי."

(רון אדלר ז"ל, "בשם כל הכאבים") 

בְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים
עוֹטֶה הַגּוּף שִׁרְיוֹן שֶׁל שְׁאוֹל
אוּלָם הַנֶּפֶשׁ הָרַכָּה בִּפְנִים
נוֹתֶרֵתְּ בְּעֵינָהּ.

דַּקה, אַךְ עוֹד נוֹשֶׁמֶת
הִיא מתכווצת לְתוֹכָהּ
עַד שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהִנֵּה,
הִיא כִּמְעַט אֵינָהּ.

הָעֶרֶב אֲנִי מוֹשִׁיטָה לָהּ יָד -
יָלְדַתּ פְּרָחִים שֶׁבְּתוכִי,
הִנֵּה אַת כָּאן, מוּגֶנֶת
אַל-פָּחַד יָלְדַתִי

אוֹ בָּעֶצֶם, זֶה בְּסֵדֶר,
פָּחַדִי. בַּמָּקוֹם הַזֶּה
הַכֹּל מֻתָּר לָךְ
גַּם לִצְּחוֹק, גַּם לְפָחֵד

וּבְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים
אָסִיר מִמֵּךְ עַתָּה
שִׁרְיוֹן כְּבַד שֶׁל מָוֶת
שֶׁל אַלְפֵי שָׁנִים...

הִנֵּה אַת חַיָּה,
יֵשׁ לָךְ גּוּף חָלַק, יָפֶה
וּבִשְׂעָרֵךְ הֶעָדִין עֲדַיין
שֶׁזּוֹרִים פְּרָחִים

הִנֵּה הַבּיטִי
שְׁתֵּי יָדַיִיךְ
חַמּוֹת, רַכּוֹת
וְכַמָּה אוֹר

בְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים,
שֶׁתֵּכֶף יַחלפוּ,
נִתַּן לָךְ לְטַפֵּס
אֶל רֹאשׁ הַתּוֹר

הִנֵּה אַת רִאשׁוֹנָה
וְזוֹ זְכוּתֵךְ.
יָלְדַּת פְּרָחִים שֶׁלִּי
שֶׁאַת כֻּלֵּךְ

אָהֲבָה.

ברכת הדגים

ישבת והרהרת בי

מול ברכת הדגים

רוח ערבית הניעה בך

תשוקות לאין

הרהרתי בך אני

במקום אחר

נושמת ניחוחך האבוד

ברוחות צהריים

לשווא פגישתנו,

היתה ואיננה -

כשמש היום הרי

שנינו לבד

ועתה זרעך 

המתוק מתפזר

מתרחק 

מברכת הדגים

מודטת מול הירח 

ביקשתי

מי ייתן וישאר בי

לעד

בצלם

הלכתי אל האלון שלי

לבכות אל אלוהיי

להתנקות מרפש מחשבות רעות

ולבקש תחינתו, רחמיו וחסדיו.

ידעתי, כי רגש הבדידות כזב - 

הרי איני לבד כי מי לי אם לא

הוא לבדו שאין מלבדו

הלכתי אל האלון שלי

טיפסתי,  להגביה עצמי מעט,

עדיין כה קטנה אני לעומת

כל חסדי העולם שבראת

ביופיים כי רב הוא עד מאד

הלכתי אל האלון שלי

דודי קרא לי לצאת מעצמי

להתבונן על הוד טובו

להתבונן על טוב נפשי 

אשר כמהה לטוב 

אשר רודפת צדק

ומבקשת שלום לכל

ממלך כל המלכים 

הלכתי אל האלון שלי

דמעות התחלפו בשלווה 

וידעתי חמדה שלא היתה כמוה

והודיה שמבקשת אני לאמרה

בכל יום ויום ובכל שעה ושעה

״שלא יהיה עלי יומי הרגל״ 

כפי שאמרה אמי לאה

הלכתי אל האלון שלי 

לבכות אל אלוהיי ואז

נמלאתי אושר, הנהו לפני

בהוד ברושיו הניצבים מולי

יפים ואיתנים, ובחורשה פזורה

ובשדות ומטעים וציפורים וצרצרים

ובאין סוף שמיים, לא די להם גוונים

ובעץ אלון אחד רחב ידיים

עמוק ואדיר שורשים

שמחבק אותי לחיקו

כאילו הייתי לו בת 

וידעתי, כמוני גם הוא 

נותן צילו בצלם אלוקים.

וידוי למוצאי כיפור

״תפוח זהב אהב את אוכלהו״

                 (דליה רביקוביץ)

הנופש המשפחתי בסוכות

שלא אקח בו חלק 

חיים של אחרים אשר רציתי

שיהיו איתך

שיהיו שלי 

געגועיי אליך ששבו פתע

דווקא ביום הכיפורים הזה; 

מחלתי לך על הכל

והסליחה הותירה בי

אהבה יתרה, מיותרת

דמותך עלתה בי

ביפי תלתליך ועיניך

התכולות בחולצת השבת

מבטך המופתע בכל פעם

מחדש, כשהתלבשתי לפניך, 

כשהתפשטתי.. חלום שנגנז 

אנחנו לא נבנה סוכה

בחצרנו, במוצאי יום כיפור

המוציא עוון וחטא לנקיון

אל רחום וחנון משקיף

על המרחק שבינינו, כי רב, 

ורחמים נושרים מן השמים

כקליפות תפוח זהב