רציתי לכתוב שיר שמח
רציתי פריחות צהובות
וורודות וסגולות תחת
דיו עטי השחור. בחדר
פורחת בובה צבעונית
באור מסנוור וחזק מדי
שהקדים, כה הקדים,
להגיע. היא הביטה אלי
ביקשה לנחם או אולי
להתגרות. פריחות הן
מחוץ לתחומינו, אמרה.
שתקתי.
כתבתי אותה:
מטריושקה
בחוץ גדולה ועגולה, קצת גוצה, שמנמנה
ומקושטת, מדי. יתר על המידה. מבטה ריק
אך יש בו משהו משתוקק, הנה היא
מתקלפת כמו בצל – אם מקלפים אותה
צריך רק מישהו שירצה, שיסתקרן לראות
מה יש בפנים? שיסובב בעדינות
בשתי ידיו, לאט. הנה נפתחת,
עוד שכבה ועוד שכבה ועוד
והיא כבר לא כל כך גדולה, דומה
לעצמה מאד, אך לא זהה. הנה היא
אשה
אשה
נערה
ילדה
תינוקת.
הלוואי ויכולתי להגן עליך
בשכבות שכבות של עץ
שישמרו אותך קטנה כך
בתוכי, שלווה, את הילדה
שלי, אני יודעת. את פרי
בטני, ודמיוני. אני שומעת
את קולך הדק קורא לי
מבעד לכל שכבות העץ
שמפרידות בינינו
אני רוצה לחבק אותך
הלוואי ויכולתי.
אני יודעת, תמיד תהיי
שם. הרי ככלות הכל את
אני
האמא של עצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה