"ואז,
אחרי שכתבתי
אחרי שבכיתי
מָתִי."
(רון אדלר ז"ל, "בשם כל הכאבים")
בְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים
עוֹטֶה הַגּוּף שִׁרְיוֹן שֶׁל שְׁאוֹל
אוּלָם הַנֶּפֶשׁ הָרַכָּה בִּפְנִים
נוֹתֶרֵתְּ בְּעֵינָהּ.
דַּקה, אַךְ עוֹד נוֹשֶׁמֶת
הִיא מתכווצת לְתוֹכָהּ
עַד שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהִנֵּה,
הִיא כִּמְעַט אֵינָהּ.
הָעֶרֶב אֲנִי מוֹשִׁיטָה לָהּ יָד -
יָלְדַתּ פְּרָחִים שֶׁבְּתוכִי,
הִנֵּה אַת כָּאן, מוּגֶנֶת
אַל-פָּחַד יָלְדַתִי
אוֹ בָּעֶצֶם, זֶה בְּסֵדֶר,
פָּחַדִי. בַּמָּקוֹם הַזֶּה
הַכֹּל מֻתָּר לָךְ
גַּם לִצְּחוֹק, גַּם לְפָחֵד
וּבְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים
אָסִיר מִמֵּךְ עַתָּה
שִׁרְיוֹן כְּבַד שֶׁל מָוֶת
שֶׁל אַלְפֵי שָׁנִים...
הִנֵּה אַת חַיָּה,
יֵשׁ לָךְ גּוּף חָלַק, יָפֶה
וּבִשְׂעָרֵךְ הֶעָדִין עֲדַיין
שֶׁזּוֹרִים פְּרָחִים
הִנֵּה הַבּיטִי
שְׁתֵּי יָדַיִיךְ
חַמּוֹת, רַכּוֹת
וְכַמָּה אוֹר
בְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים,
שֶׁתֵּכֶף יַחלפוּ,
נִתַּן לָךְ לְטַפֵּס
אֶל רֹאשׁ הַתּוֹר
הִנֵּה אַת רִאשׁוֹנָה
וְזוֹ זְכוּתֵךְ.
יָלְדַּת פְּרָחִים שֶׁלִּי
שֶׁאַת כֻּלֵּךְ
אָהֲבָה.
