שני שירי אהבה לאישה

תני לי להגיע

תְּנִי לִי לְהַגִּיעַ אֵלַיִךְ

לְאַט

לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹן לִזְחֹל

בֵּין אֲרֻבּוֹת עֵינַיִךְ

לְאֲרֻבּוֹת נַפְשֵׁךְ

לְהִתְלַכְלֵךְ

בְּעַפָרֵךְ אֲשֶׁר נוֹתַר

אַחֲרֵי הַלַּהַט

אַחֲרֵי שֶׁהִתְפַּשַּׁטְתְּ

לְאַט

אַחֲרֵי שֶׁעֵינַיִךְ בָּהוּ

בַּתִּקְרָה שֶׁמעַלינוּ

מְסוֹכֶכֶת

כְּמִפְּנֵי סַכָּנָה

אַחֲרֵי שֶׁגַמעתְּ

אֶת כֹּל הַיּיִסּוּרִים

וְהָאִסּוּרִים שֶׁהִצִּיתוּ

בָּךְ.

כָּךְ,

תְּנִי לִי לְהַגִּיעַ אֵלַיִךְ

לְאַט.

לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹן לְהַאֲזִין

לַנְּשִׁימָה שֶׁבַּדְּמָמָה

אַחֲרֵי הַלַּהַט.

אַחֲרֵי שֶׁכָּבְתָה הַשְּׂרֵפָה.

*
(מֶחֱוָה לִטְ. כְּרָמִי )

שְׁנִי. עִצְמִי אֶת עֵינֵיךָ.

צַמְּרוֹת הָעֵצִים כְּבָר נָשְׁרוּ.

מָה לָךְ בָּהֶן כְּעֵת?

שְׁנִי, המשיכי לַעֲצֹם העיניים

אֲנִי אֵינֶנִּי עוֹזֵב

בְּמִדְרָכוֹת הַיְּשָׁנוֹת – פָּסְקוּ מִלְכֵת.

מָה לִי בָּהֶן כְּעֵת?

שְׁנִי, עֵינַיִךְ הָעֲצוּמוֹת

מַבִּיטוֹת אֵלַי

יָדַיִךְ עוֹטְפוֹת אֶת חָזֵךְ

אָהַבְתִּי לָךְ – כָּל הַכְּבִישִׁים,

הָרְטֻבִּים מִגֶּשֶׁם,

הָסוֹאַנִים, הַיְּשָׁנִים, הָעֲזוּבִים.

וְצִדֵּי כָּל הַדְּרָכִים

וְכָל הָאָדֹם וְהָזָהֹב הַלָּלוּ

שֶׁבְּעָלֵי הַסְּתָיו הַמַּלְהִיטִים

מִדְרָכוֹת שׁוֹמְמוֹת.

וְלֹא. לֹא אֵלֵךְ.

©נועה אינגבר

הרהורים על אחרים - "קרבה" מאת אמיר זמורה

בקרוב יצא הספר "שירי נשימה" מאת אמיר זמורה, פסיכותרפיסט של אהבה.
בשירו המדויק והנוגע מאד של אמיר (להלן), מצאתי את עצמי ועוד רבים שכמותי.
בעצב רב,  אני מגלה כל פעם מחדש, כמה חוסר במגע יש בעולם, כמה חוסר בקרבה.
את החוויה המוכרת והזרה כל-כך הזאת, ניתן ממש לחוש בשיר הזה,
שכמו כולנו, מבקש להתקרב ומהסס, כל-כך רגיל בבדידותו...
מי ייתן ונוכל יותר להתקרב, יותר לגעת זה בזה, ובעצמנו, בגוף ובלב.
תודה אמיר, מקווה שנזכה בקרוב לקרוא עוד מהספר החדש.

קִרְבָה | אֲמִיר זְמוֹרָה

לִפְעָמִים אֲנִי נוֹסֵעַ בָּאוֹטוֹבּוּס 
רַק בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת קָרוֹב לְמִישֶׁהוּ. 
אֲנִי שָׂם אֶת הַיָּד שֶׁלִּי 
לְיַד הַיָּד שֶׁלּוֹ,
נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ,
מַרְגִּישׁ אֶת חֻמָּהּ.

נוֹשֵׁם אֶת הָאֲוִיר שֶׁהוּא נוֹשֵׁף,
מֵרִיחַ אֶת אוֹתוֹ הָרֵיחַ.
מַבִּיט לְאוֹתוֹ מָקוֹם אֵלָיו הוֹלְכוֹת עֵינָיו,
מְנַחֵשׁ אֶת פְּעִימוֹת לִבּוֹ.

אַף פַּעַם לֹא דִּבַּרְתִּי עַל זֶה,
הוּא לוֹחֵשׁ לִי, לְעַצְמוֹ.
אֲנִי מְפַחֵד שֶׁהַסּוֹד יִתְגַּלֶּה
וְאֶשָּׁאֵר חָשׂוּף בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב.

אֲנִי מַבִּיט בּוֹ וְשׁוֹתֵק,
מוּצָף בְּצַעַר בֵּן אַלְפֵי שָׁנִים.
חָשׁ אֶת בְּדִידוּתוֹ,
אַתְּ זוֹ שֶׁלִּי.

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אִם מֻתָּר לִי לְהִתְקָרֵב,
לָשִׂים אֶת יָדִי לְיַד יָדוֹ.
אֶת לִבִּי לְצַד נְשִׁימָתוֹ,
אֶת בְּדִידוּתִי שֶׁלִּי בְּמַבָּטוֹ.

בשם כל הכאבים

"ואז,
אחרי שכתבתי
אחרי שבכיתי
מָתִי."

(רון אדלר ז"ל, "בשם כל הכאבים") 

בְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים
עוֹטֶה הַגּוּף שִׁרְיוֹן שֶׁל שְׁאוֹל
אוּלָם הַנֶּפֶשׁ הָרַכָּה בִּפְנִים
נוֹתֶרֵתְּ בְּעֵינָהּ.

דַּקה, אַךְ עוֹד נוֹשֶׁמֶת
הִיא מתכווצת לְתוֹכָהּ
עַד שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהִנֵּה,
הִיא כִּמְעַט אֵינָהּ.

הָעֶרֶב אֲנִי מוֹשִׁיטָה לָהּ יָד -
יָלְדַתּ פְּרָחִים שֶׁבְּתוכִי,
הִנֵּה אַת כָּאן, מוּגֶנֶת
אַל-פָּחַד יָלְדַתִי

אוֹ בָּעֶצֶם, זֶה בְּסֵדֶר,
פָּחַדִי. בַּמָּקוֹם הַזֶּה
הַכֹּל מֻתָּר לָךְ
גַּם לִצְּחוֹק, גַּם לְפָחֵד

וּבְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים
אָסִיר מִמֵּךְ עַתָּה
שִׁרְיוֹן כְּבַד שֶׁל מָוֶת
שֶׁל אַלְפֵי שָׁנִים...

הִנֵּה אַת חַיָּה,
יֵשׁ לָךְ גּוּף חָלַק, יָפֶה
וּבִשְׂעָרֵךְ הֶעָדִין עֲדַיין
שֶׁזּוֹרִים פְּרָחִים

הִנֵּה הַבּיטִי
שְׁתֵּי יָדַיִיךְ
חַמּוֹת, רַכּוֹת
וְכַמָּה אוֹר

בְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים,
שֶׁתֵּכֶף יַחלפוּ,
נִתַּן לָךְ לְטַפֵּס
אֶל רֹאשׁ הַתּוֹר

הִנֵּה אַת רִאשׁוֹנָה
וְזוֹ זְכוּתֵךְ.
יָלְדַּת פְּרָחִים שֶׁלִּי
שֶׁאַת כֻּלֵּךְ

אָהֲבָה.

ברכת הדגים

ישבת והרהרת בי

מול ברכת הדגים

רוח ערבית הניעה בך

תשוקות לאין

הרהרתי בך אני

במקום אחר

נושמת ניחוחך האבוד

ברוחות צהריים

לשווא פגישתנו,

היתה ואיננה -

כשמש היום הרי

שנינו לבד

ועתה זרעך 

המתוק מתפזר

מתרחק 

מברכת הדגים

מודטת מול הירח 

ביקשתי

מי ייתן וישאר בי

לעד

בצלם

הלכתי אל האלון שלי

לבכות אל אלוהיי

להתנקות מרפש מחשבות רעות

ולבקש תחינתו, רחמיו וחסדיו.

ידעתי, כי רגש הבדידות כזב - 

הרי איני לבד כי מי לי אם לא

הוא לבדו שאין מלבדו

הלכתי אל האלון שלי

טיפסתי,  להגביה עצמי מעט,

עדיין כה קטנה אני לעומת

כל חסדי העולם שבראת

ביופיים כי רב הוא עד מאד

הלכתי אל האלון שלי

דודי קרא לי לצאת מעצמי

להתבונן על הוד טובו

להתבונן על טוב נפשי 

אשר כמהה לטוב 

אשר רודפת צדק

ומבקשת שלום לכל

ממלך כל המלכים 

הלכתי אל האלון שלי

דמעות התחלפו בשלווה 

וידעתי חמדה שלא היתה כמוה

והודיה שמבקשת אני לאמרה

בכל יום ויום ובכל שעה ושעה

״שלא יהיה עלי יומי הרגל״ 

כפי שאמרה אמי לאה

הלכתי אל האלון שלי 

לבכות אל אלוהיי ואז

נמלאתי אושר, הנהו לפני

בהוד ברושיו הניצבים מולי

יפים ואיתנים, ובחורשה פזורה

ובשדות ומטעים וציפורים וצרצרים

ובאין סוף שמיים, לא די להם גוונים

ובעץ אלון אחד רחב ידיים

עמוק ואדיר שורשים

שמחבק אותי לחיקו

כאילו הייתי לו בת 

וידעתי, כמוני גם הוא 

נותן צילו בצלם אלוקים.

וידוי למוצאי כיפור

״תפוח זהב אהב את אוכלהו״

                 (דליה רביקוביץ)

הנופש המשפחתי בסוכות

שלא אקח בו חלק 

חיים של אחרים אשר רציתי

שיהיו איתך

שיהיו שלי 

געגועיי אליך ששבו פתע

דווקא ביום הכיפורים הזה; 

מחלתי לך על הכל

והסליחה הותירה בי

אהבה יתרה, מיותרת

דמותך עלתה בי

ביפי תלתליך ועיניך

התכולות בחולצת השבת

מבטך המופתע בכל פעם

מחדש, כשהתלבשתי לפניך, 

כשהתפשטתי.. חלום שנגנז 

אנחנו לא נבנה סוכה

בחצרנו, במוצאי יום כיפור

המוציא עוון וחטא לנקיון

אל רחום וחנון משקיף

על המרחק שבינינו, כי רב, 

ורחמים נושרים מן השמים

כקליפות תפוח זהב

""אשה שמתאמנת בלחיות"

פנדה על נייר. דצמבר 2013

*

בגן לא נתנו לנו מכחולים

הצבע הרך ביותר היה פנדה.

אבל , אני נזכרת, היתה גם פלסטלינה

אשר אהבתי.

אך היא היתה רכה מדי,

גמישה מדי,

לא החזיקה מעמד.

משהו תמיד מעך אותה.

אחר כך במשך שנים

ציירתי בעיקר בעפרונות וטושים

ובכל מיני צבעים שמצאתי בבית –

פנדה, גירים, אבנים, סכינים.

לכן כשקיבלתי לראשונה צבעי מים

השתנו חיי .

לא ידעתי איך להשתמש בהם...

הייתי ילדה רכה

רכה מדי בשביל

האספלט הקשה והקר

שהוא העולם.

הייתי ילדה שמתאמנת בלחיות,

הייתי ילדה עם מכחול

וגור כלבים עזוב שאספה מן הרחוב

והרבה כאב שזרם

בצבעי המים.

היום אני לומדת לצייר מחדש.

יש תנועה רכה של נתינה,

תנועה קצרה, לא מאולצת.

לפני חודש, כשציירתי אותי בפנדה

לא ידעתי שבעצם

אני לא

לגמרי לבד.

בית הכרם

אבי הוריש לי את היכולת הקסומה

לנשוף על רמזורים ולהפכם לירוקים. 

אחר כך היה אוחז בכף ידי הקטנה 
ובמהירות זהירה היינו חוצים. 

כשגדלתי והתאמנתי ברזי קסמיו

את האוויר הנשוף בזבזתי פעמים רבות 
לריק. ומעולם לא הולכתי

ילדה משלי במעברי חצייה רועשים.

אבי הוריש לי את האהבה לבית הכנסת 

המסורתי בבית הכרם ואת זכרון 
הריקודים המסוכרים בחג שמחת תורה.

לו ידע אבי כמה נתן במעט שעשה 

ודאי היה נשאר, מלמד עוד קסמים 
ואולי אף מלמדני שפה חדשה. 

אבא, כמה נתרחקת!

ואיך זה לקחת איתך את זכרונותיי,

את ירושלים של פעם, וירושה כה דלה

יקרה.