אודות רחשירה


'רחשירה' הוא יומן רשת העוסק בעיקר באמנות השירה. היצירות ברובן הן מפרי עטי או עפרוני, אך לא רק.
בנוסף לשירים תוכלו למצוא כאן רישומים, ציורים תמונות וקישורים, ומעט הרהורים על אחרים.
אני מקווה שתהנו מהשיטוט במרחב הטקסטואלי-ויזואלי שלפניכם,
ואשמח לתגובות, הערות, הארות ושיתוף ברעיונות חדשים וביצירות רעננות.
תודה וקריאה נעימה, נעה אינגבר.




יום חמישי, 30 ביולי 2020

קתדרלה


נכתב עליי ועל פליקס בתאריך 1.9.2016
(כשבוע ימים לאחר שהכרנו)

קתדרלה

א

לא בנינו ארמונות בחול
בנית קתדרלה
וגשר צר חיבר אותה
אל המבצר שלי.
רצית לעבוד לבד
אך בלי משים כה התקרבת
וגשר צר חיבר אותך
אל תוך תוכי לבי.
והוא עלול לקרוס
קורא הפחד
והוא עלול להתמוטט
כמו ארמון בחול
אך הנה בא הגל
סוחף, גדול,
קירות הקתדרלה התפרקו
חומות מבצר
התמוססו אל תוך החול
אך הגשרים בינינו
עודם עומדים
״היית צריכה להיות אדריכלית״
אמרת, וגון עיניך היה כגון הים
״לבך דופק חזק״ אמרת
״רק איתך״ השבתי דבר אמת
יציב קיים.
אני רוצה שנחצה את הימים יחדיו
גבוהים וחזקים כקתדרלה עתיקה
ומבצרנו, שיהיה אחד, חזק,
עשוי אבן אהבה לא שחוקה.

ב

לא בנינו ארמונות בחול
בנינו קתדרלה ומבצר
וכאשר כילו אותם המים
אחזת בידי ביד אחת
ובשנייה התחלת כבר
לבנות את המחר

יום רביעי, 7 במרץ 2018

מרכוז


להגיע אל העולם
מוטלים על משטח קר
מישהו מנסה לחבק אותנו אבל זה לוחץ
עד כאב לפעמים
אנחנו נלחצים אל מרכז כלשהו אך רוצים לנוע הצידה
הלחיצה מתגברתהכאב נעים וחד
אנו מבינים שעלינו לציית
לפעמים רק כדי לרצות אותו
אנו מנסים לגדוללהתרומםלקום 
ללכת,
למצוא את הדרך למעלה.
נופליםמתרסקיםנמעכים.
מתחילים מחדש.  וחוזר חלילה.
רק כאשר אנחנו משחררים ומרפים
אנחנו מצליחים להבין שהוא רצה בטובתנו
אנו נופלים שוב אל דלי בוץ
בפעם הבאה
אנו מטילים את עצמנו קרוב ככל האפשר
אל הנקודה שהוא ייחל לנו להגיע אליה
מותשים ומלאי כוחות וניסיון
אנחנומרצוןמתחילים מחדש


יום ראשון, 18 בפברואר 2018

רגליות

מוקדש לאחותי האהובה מיכל.


האור חדר אלי
דרך כל המקומות
בהם הוסרה כל שיפוטיות.
הביקורת היחידה היתה
השמש.
היו גם את הרוחות,
נתתי להן לסעור
הקשבתי לניגונן
שורקות אל החלון בעליית הגג
קוראות לי החוצה.

נזכרתי לפתע בכפות רגלינו הקטנות
בתוך הרגליות של חליפות הפיג׳מה מאמריקה.
הסוליה שלהן היתה דקה מדי
ואנחנו היינו רק ילדות
והרצפה היתה קרה
ורק רצינו שיהיה לנו
חם.

יום שישי, 9 בפברואר 2018

היינו מה שהיינו


היינו מה שהיינו
השתקפות העננים בחלון האוטובוס
אתה נרדם אני כותבת
נסיעות ארוכות לצפון
הפרידו בינינו לעתים
אינני זוכרת את הדרכים
לעתים אף לא
את חפצי חדרך אפילו
שבחושך כשהייתי ערה 
לצידך הישן בכל לילה
שהיתי ביניהם שעות אפילו
שלא עבר זמן רב 
מאז שנרדמת על ידי
בפעם האחרונה כשהיינו
מה שהיינו ולא יותר
מזה יספרו הצללים 
שעדיין שוהים לצידך
בכל לילה מחליפים
את מקומי.


 July 2012 

אורנים

לבנות מחדש
גשרים שנשרפו מזמן 
כמו לחבר שרשראות
ממחטי אורן
נפרם ומתפרק 
נפרם ומתפרק
מרגיז עד כאב
בהתחלה זה שוקע עמוק
אחר כך צף וצוחק 

יום שבת, 3 בספטמבר 2016

השראה

אתה מוציא ממני 
מעיינות של השראה
שירים נוזלים לי
בין הידיים
זורמים כנהרות 
הנחל לא אכזב עכשיו
גועש הוא וסוחף
ויש חשש מפני הסכנה

ואז הנשימה 
איטית ועמוקה 
ומביאה איתה בשקט
תובנה פשוטה
שאין זה כלל אתה בעצם
זאת האהבה בכבודה ובעצמה
ובעצם אין זאת גם האהבה
זה אלוהים
שבחסדו הופך אותי
לנתיב של אור
של אהבה
ושל שירה 

ואז ההודיה
והתיקון:

אלוהים,
אתה מוציא ממני 
מעיינות של השראה
שירים נוזלים לי
בין הידיים
זורמים כנהרות 
הנחל לא אכזב 
עכשיו ולעולם
איני חוששת
אתה תמיד איתי
תודה.



נועה אינגבר

יום שישי, 2 בספטמבר 2016

ריסים הם וילונות זהב

גשר אפך הצר
ממנו יורד אפך הישר 
מעל זיפי שפמך זקנך
הצומחים בערבוביה 
(שלא לומר בבלאגן)
כילדים רכים רצים בדשא
(כמה אושר אוצרים עשבי פניך)
ושתי גבותיך היפות
(מסגרת לעיני התכול שלך, מעליהן פרושים ריסיך, וילונות זהב)
זורמות הצידה מאותו קמט הדר 
החבוי בגשר אפך הצר
שאין יפה כמותו
בכל העולם בכל
התבל, בכל היקום העצום אין גשר
יפה כגשר אפך הצר
המצמיח בי
כל כך הרבה
שמחה. 


נועה אינגבר