ללא קינה

ליואל,

פרחים ששמם פרח מזכרוני

פורחים עתה במלוא הדרם

כשהייתי אורחת בחייך ידעתי היטב

איך לקרוא לכל אחד מהם

רק לאהבתנו לא היה אז שם

היא היתה הכל ושומדבר באחת

עכשיו היא איננה אך הפרחים 

לא מספידים אותה

בלי שם או עם הם פורחים ברבבות 

תפארת של גוונים פרוסה לפני

והירח מלטף הכל בשקט

איתך או בלעדיך

ים

״ וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם.״ (בראשית א, ו)

לילה לילה

גלים עולים

גלים יורדים 

וחושך על פני תהום

יום יום

גלים עולים 

גלים יורדים

ואור כי רב

ובינות העליות והמורדות

בינות האור והחושך

מותיר קצף דק 

אדוות של תקווה

שיר זן

בריכת דגים תפסה

ירח זקן

צד ענן

מותר לי לאהוב את מי שאני רוצה

אנחנו נמשכים זה לזה לזו
פרפר לפרח שמש לענן
אישה לגבר לגבר לאישה 
מותר הכל לאהוב
בכל הצבעים והמינים
בכל הדתות והשפות
מותר לנו הכל וגם וגם

הכל מותר לנו
כל עוד
לא קטפנו את הפרח
לא תלשנו את כנפי הפרפר
לא דקרנו את השמש בענן

מוזר, לא חשבתי שאפשר
להרוג את החירות לאהוב
את מי שרוצים ואיך שרוצים
לא, לא, אי אפשר
מותר לנו לאהוב
איך שנרצה
ואת מי ואת מה
מותר ומותר ומותר


השיר נכתב לזכרה של שירה בנקי ז"ל שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים באוגוסט 2015

שני שירי אהבה לאישה

תני לי להגיע

תְּנִי לִי לְהַגִּיעַ אֵלַיִךְ

לְאַט

לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹן לִזְחֹל

בֵּין אֲרֻבּוֹת עֵינַיִךְ

לְאֲרֻבּוֹת נַפְשֵׁךְ

לְהִתְלַכְלֵךְ

בְּעַפָרֵךְ אֲשֶׁר נוֹתַר

אַחֲרֵי הַלַּהַט

אַחֲרֵי שֶׁהִתְפַּשַּׁטְתְּ

לְאַט

אַחֲרֵי שֶׁעֵינַיִךְ בָּהוּ

בַּתִּקְרָה שֶׁמעַלינוּ

מְסוֹכֶכֶת

כְּמִפְּנֵי סַכָּנָה

אַחֲרֵי שֶׁגַמעתְּ

אֶת כֹּל הַיּיִסּוּרִים

וְהָאִסּוּרִים שֶׁהִצִּיתוּ

בָּךְ.

כָּךְ,

תְּנִי לִי לְהַגִּיעַ אֵלַיִךְ

לְאַט.

לִהְיוֹת הָאַחֲרוֹן לְהַאֲזִין

לַנְּשִׁימָה שֶׁבַּדְּמָמָה

אַחֲרֵי הַלַּהַט.

אַחֲרֵי שֶׁכָּבְתָה הַשְּׂרֵפָה.

*
(מֶחֱוָה לִטְ. כְּרָמִי )

שְׁנִי. עִצְמִי אֶת עֵינֵיךָ.

צַמְּרוֹת הָעֵצִים כְּבָר נָשְׁרוּ.

מָה לָךְ בָּהֶן כְּעֵת?

שְׁנִי, המשיכי לַעֲצֹם העיניים

אֲנִי אֵינֶנִּי עוֹזֵב

בְּמִדְרָכוֹת הַיְּשָׁנוֹת – פָּסְקוּ מִלְכֵת.

מָה לִי בָּהֶן כְּעֵת?

שְׁנִי, עֵינַיִךְ הָעֲצוּמוֹת

מַבִּיטוֹת אֵלַי

יָדַיִךְ עוֹטְפוֹת אֶת חָזֵךְ

אָהַבְתִּי לָךְ – כָּל הַכְּבִישִׁים,

הָרְטֻבִּים מִגֶּשֶׁם,

הָסוֹאַנִים, הַיְּשָׁנִים, הָעֲזוּבִים.

וְצִדֵּי כָּל הַדְּרָכִים

וְכָל הָאָדֹם וְהָזָהֹב הַלָּלוּ

שֶׁבְּעָלֵי הַסְּתָיו הַמַּלְהִיטִים

מִדְרָכוֹת שׁוֹמְמוֹת.

וְלֹא. לֹא אֵלֵךְ.

©נועה אינגבר

הרהורים על אחרים - "קרבה" מאת אמיר זמורה

בקרוב יצא הספר "שירי נשימה" מאת אמיר זמורה, פסיכותרפיסט של אהבה.
בשירו המדויק והנוגע מאד של אמיר (להלן), מצאתי את עצמי ועוד רבים שכמותי.
בעצב רב,  אני מגלה כל פעם מחדש, כמה חוסר במגע יש בעולם, כמה חוסר בקרבה.
את החוויה המוכרת והזרה כל-כך הזאת, ניתן ממש לחוש בשיר הזה,
שכמו כולנו, מבקש להתקרב ומהסס, כל-כך רגיל בבדידותו...
מי ייתן ונוכל יותר להתקרב, יותר לגעת זה בזה, ובעצמנו, בגוף ובלב.
תודה אמיר, מקווה שנזכה בקרוב לקרוא עוד מהספר החדש.

קִרְבָה | אֲמִיר זְמוֹרָה

לִפְעָמִים אֲנִי נוֹסֵעַ בָּאוֹטוֹבּוּס 
רַק בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת קָרוֹב לְמִישֶׁהוּ. 
אֲנִי שָׂם אֶת הַיָּד שֶׁלִּי 
לְיַד הַיָּד שֶׁלּוֹ,
נוֹגֵעַ לֹא נוֹגֵעַ,
מַרְגִּישׁ אֶת חֻמָּהּ.

נוֹשֵׁם אֶת הָאֲוִיר שֶׁהוּא נוֹשֵׁף,
מֵרִיחַ אֶת אוֹתוֹ הָרֵיחַ.
מַבִּיט לְאוֹתוֹ מָקוֹם אֵלָיו הוֹלְכוֹת עֵינָיו,
מְנַחֵשׁ אֶת פְּעִימוֹת לִבּוֹ.

אַף פַּעַם לֹא דִּבַּרְתִּי עַל זֶה,
הוּא לוֹחֵשׁ לִי, לְעַצְמוֹ.
אֲנִי מְפַחֵד שֶׁהַסּוֹד יִתְגַּלֶּה
וְאֶשָּׁאֵר חָשׂוּף בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב.

אֲנִי מַבִּיט בּוֹ וְשׁוֹתֵק,
מוּצָף בְּצַעַר בֵּן אַלְפֵי שָׁנִים.
חָשׁ אֶת בְּדִידוּתוֹ,
אַתְּ זוֹ שֶׁלִּי.

וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אִם מֻתָּר לִי לְהִתְקָרֵב,
לָשִׂים אֶת יָדִי לְיַד יָדוֹ.
אֶת לִבִּי לְצַד נְשִׁימָתוֹ,
אֶת בְּדִידוּתִי שֶׁלִּי בְּמַבָּטוֹ.

בשם כל הכאבים

"ואז,
אחרי שכתבתי
אחרי שבכיתי
מָתִי."

(רון אדלר ז"ל, "בשם כל הכאבים") 

בְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים
עוֹטֶה הַגּוּף שִׁרְיוֹן שֶׁל שְׁאוֹל
אוּלָם הַנֶּפֶשׁ הָרַכָּה בִּפְנִים
נוֹתֶרֵתְּ בְּעֵינָהּ.

דַּקה, אַךְ עוֹד נוֹשֶׁמֶת
הִיא מתכווצת לְתוֹכָהּ
עַד שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהִנֵּה,
הִיא כִּמְעַט אֵינָהּ.

הָעֶרֶב אֲנִי מוֹשִׁיטָה לָהּ יָד -
יָלְדַתּ פְּרָחִים שֶׁבְּתוכִי,
הִנֵּה אַת כָּאן, מוּגֶנֶת
אַל-פָּחַד יָלְדַתִי

אוֹ בָּעֶצֶם, זֶה בְּסֵדֶר,
פָּחַדִי. בַּמָּקוֹם הַזֶּה
הַכֹּל מֻתָּר לָךְ
גַּם לִצְּחוֹק, גַּם לְפָחֵד

וּבְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים
אָסִיר מִמֵּךְ עַתָּה
שִׁרְיוֹן כְּבַד שֶׁל מָוֶת
שֶׁל אַלְפֵי שָׁנִים...

הִנֵּה אַת חַיָּה,
יֵשׁ לָךְ גּוּף חָלַק, יָפֶה
וּבִשְׂעָרֵךְ הֶעָדִין עֲדַיין
שֶׁזּוֹרִים פְּרָחִים

הִנֵּה הַבּיטִי
שְׁתֵּי יָדַיִיךְ
חַמּוֹת, רַכּוֹת
וְכַמָּה אוֹר

בְּשֵם כָּל הַכְּאֵבִים,
שֶׁתֵּכֶף יַחלפוּ,
נִתַּן לָךְ לְטַפֵּס
אֶל רֹאשׁ הַתּוֹר

הִנֵּה אַת רִאשׁוֹנָה
וְזוֹ זְכוּתֵךְ.
יָלְדַּת פְּרָחִים שֶׁלִּי
שֶׁאַת כֻּלֵּךְ

אָהֲבָה.